לא..
לא מכירה אותו....
מכירה מילים שלו,מכירה צללית שלו,אך אין לי גוונים יותר עגולים שלו.
רק שטוח. בדיוק כמו מסך.
הוא היה נערץ בחלום. נערץ מרחוק - על כולם.
כולם ידעו מהי המסתוריות שלו,הוא התפרסם וטפח כמו בצק שמרים. הפך ללחם הכי יפה. אך לא היה לו ריח וטעם. כמה מוזר... עד כמה הראש מסוגל לבנות לעצמו עולמות בעלי רקיע בלתי מוגבל . וכך כולם בנו לו מגדלים, תשוקה לדעת מיהו.
התהילה הפכה אותו כמעט לאל יווני.
עד שיום אחד הוא החליט,החליט לצאת אל העולם,להראות להם שהוא אדם.
אדם עם פחדים
אדם עם חולשות
אדם שצורך חיבוקים
ואמת.
הוא התייסר בתוכו והחליט לשים קץ.
אז הוא פרסם תאריך למופע מוסיקלי שלו.
כולם ציפו,חיכו,התכוננו...
אף אחד לא חשב לעצמו שיתאכז.
הקימו במה מפוארת עבורו
חלונות שידור בכל העולם
הכל לכבודו.
לכבוד האיש שלא היה איש..
והנה,הוא מגיע...
יפה כ"כ,לא,לא מושלם,אך יפה בפשטותו..
חיוך מבויש
ברכיים רועדות
עולה עם חולצה בעלת הדפס של קוף.
והנה...
הוא מביט להם בעיניים
כל הקהל צווח,צורח,אהבה באויר
רק הוא יודע את הסוף (או את ההתחלה החדשה של עצמו)
ואז שקט.
צ י פ י י ה.
ופתאום,הוא מכניס קלטת לאיזה טייפ רעוע שהחזיק בידו
ובלופ.
הקהל מתאכזב
המוסיקה צורמת
וככל שהם מעכלים את גודל האסון,הוא מתחיל להשתחרר
הוא מתקלף,הוא יוצא מקונכיית הכבלים הכובלים.
הוא הופך להיות הוא.
ונעלם.
כן...
חלום שהקצתי ממנו לפני דקות ספורות.
חוזרת לקונכייה שלי
חג שמיייח
לפני 19 שנים. 17 באוקטובר 2005 בשעה 10:58
