מבבלגת לעצמי את השכל

יושבת מול המחשב.
משהו בתוכי לא שקט. יש ערפל לא ברור שלא מותיר לי שדה ראייה מלא בכדי לדעת מה קורה עמוק שם בפנים.
הרבה זמן שלא כתבתי תכנים של תשליך.של חיפוש הבהיר.
התקופה האחרונה מורגשת כאילו חמק מתוכי הפרפר העדין ששמר את העצב באיזון.
יש משהו שעובר עליי .
הוא לא בועט,הוא לא מבליט את עצמו בדמעות,הוא יוצא חרישית רק בלילה,מכרסם לאיטו את השקט שיש בי ומשאיר את המח שלי בפליי.
כבר שבוע שאני על שעתיים שינה בלילה,מי שלא חווה את זה לא באמת יכול להבין את הכאב של הגוף,את ההתהלכות האיטית בתוך אגמים של עייפות
המח מתייבש,כל תנועה מתאמצת לחבר את עצמה לאחרת,חוסר תיאבון,חוסר חיות.
כבר שבוע שאני מפחדת לכבות את המחשב ולהתחיל בסשן מתסכל של נסיונות הירדמות
ניסיתי את כל השיטות,הגוף שלי לא קונה אותן.


התחושה היא שמשהו נשכח ממני ללא קשר לכל זכרון שהוא.
אולי זה הריק?

כשהשמחה מתרחקת נוצר ריחוק של הלב
תחילה זה עצוב. כי אין שמחה
אח"כ הזמן יוצר הסתגלות למצב
הלב מתנגד ומביע את עצמו בעיניים רטובות
כשזה לא עוזר,הלב מתלבש בתכסית,הוא מתחיל לפעום יותר בשביל הדם,את כל השאר הוא שם בצד,אין לו כח לפמפם.
עניין של סדרי עדיפויות,או הישרדות.
התכסית הופכת לקליפה והריחוק מתקרב אל מרחק רחוק יותר
ואז נולדת סטטיות .רק לכאורה
ואז מגיע הלילה...
שמראה בחשכתו שהוא סה"כ העדר של אור.
ושם
ממש בנקודה הזו
מגיעים נדודי שינה
הלב לוחש בשאירת כוחותיו וקורא לפעולה.

נראה לי שהבנתי למה אני לא נרדמת