כשהייתי קטנה רקדתי
בלט.
הייתי פיצקלחית קטנה עם קוקו אסוף,בשפת אבן שושן "אבועגלה" שהייתה מתמתחת כמו פנתרה בנונשלנטיות.
כשהגעתי לגיל ההתבגרות,בשל העובדה שהריקוד תפס חלק נכבד מחיי הפסקתי. הייתי בתקופה של "כמו כולם" ו " לכולם יש" אז הפסקתי לרקוד רק בשביל להיות חלק מעינייני בנים,בנות,אהבות,אכזבות והמון שטויות.
הריקוד בתוכי לא מת.
בכל הזדמנות רקדתי, אפילו תנועות היום יום שלי מתנהלות להם בקצב ריקוד איטי,הכל אצילי.
(אלא אם כן אני מתעצבנת)
הריקוד תמיד עושה לי טוב.
לעיתים,כשאני לבד בבית,אני פותחת את דלת הארון,שם יש לי מראה,ואני פשוט רוקדת לעצמי,עם עצמי...
ומדמיינת איך אני מופיעה,ולו בפני מישהו אחד.
אז החלום כנראה נמוג לו ,כבר לא אהיה רקדנית מקצועית,כזו שמופיעה ברחבי העולם בפני קהל מתורבת,
מה שכן,אף אחד לא יכול לקחת את זה ממני,את אותה אהבה מיוחדת לריקוד,אותה אהבה לרקוד,ולראות אנשים רוקדים.
כשאני שומעת מוסיקה,כזו שעושה לי טוב,כזו שמקפיצה לי את הנשמה אל על,הגוף ישר מתחיל לרטוט ,הנשמה לוקחת פיקוד ומאותתת לגוף בציווי להתחיל לזוז.
כך לשניהם כיף,ולי בתור אחת שחווה את שניהם הכי כיף בעולם.
כשאני רוקדת אני עפה...
הלב שלי עף,חווה את הנגיעה הזו בשמיים
בדיוק כשם שהגוף תוך כדי ריקוד מתפתל,מתרכז בקצב ומנסה לנתק את עצמו מהקרקע....הוא רוצה לעוף.
אז כפי שאמרתי..
רקדנית מקצועית אני לא אהיה
מסתבר שאני כבר די מבוגרת בשביל להיכנס מחדש לתוך העולם הזה
מה שכן,אני מגשימה בקטן (גדול) רצון ואהבה
אז נרשמתי לחוג.
חוג של ריקודי בטן.
איזה כיף 😄
כ"כ פשוט וכ"כ עושה לי טוב.
ועכשיו אלך להתנועע במקלחת.
ערב נעים לכולם
לפני 19 שנים. 31 באוקטובר 2005 בשעה 17:20
