מבבלגת לעצמי את השכל

הצד האפל של ההר-יין
הצד הבהיר של ההר-יאנג
ללא ההר לא היה
.

צריך הר בשביל לקבל את יחס הזמן התנועה
הקושי בטיפוס בונה את הפסגה לאושר
הפסגה מראה לך שיש שמיים,והגבול בכלל לא נראה כמו סרט אדום שיש לגזור
אחרי הפסגה רואים את הירידה. אז יושבים קצת בפסגה,אבל הנשרים מזכירים את העובדה שאם אשאר בפסגה אני אהפוך לנבלה סרוחה(ורפויה מסיפוק) אז אני יורדת בשביל לנשנש איזה משהו שגדל באדמה מישורית..
גליצ'ים למטה,גוועת ברעב,וזה מטריד הרעב הזה,הוא מדגיש קיבה ריקה וקור בקצוות,אי שם במישורים למטה ,אחרי שמתחילים ללכת במאוזן אני מסנטזת לתוכי את מה שהשמש הפכה לאכיל.ואחרי שאני שוכבת על הגב,אני רואה את הפסגה...שקוראת לי לגלות אותה מחדש.

ויש
יש את הרגע המפוזר הזה,הבלתי ניתן לאחיזה הזה,של השעל האחרון לפני הפסגה,את הרגע שבו כל השיאים לקראת שיאם
נו איך קוראים לו....
אושר?
זה האושר?
החלקיק המיניטורי הזה?
הפיצי פיצפוני הזה?
בין התנועה למנוחה,בין השיא לאחרי השיא,בין פעימה לפעימה,או רחש בלתי נשמע בין תקתוק לתקתוק

מ מ כ ר ר ר ר ר ר ר

אני רוצה עודדד