מבבלגת לעצמי את השכל

דוגרת בי אמת בהירה ושקופה מאחורי כל החוסר הזה.
לחוסר יש דרישות
הוא נאחז באשלייה שתמלא אותו,שתעשה לו טוב.
כשהטוב יבוא,הוא יחסיר מעצמי את המלאות כי הוא לא באמת האמת.
החוסר כ"כ קיים עד שיש רגעים שהוא מטשטש לי את ההבנות שעמלתי עליהן כ"כ.
אם כך הדבר,כנראה שהחוסר מדושן עונג מתשומת ליבי אליו,מביט בי ממרומי ריקנותו,מלא בעצמו שהוא מצליח להחסיר ממני את השמדתו.
אני בעצמי מקיימת אותו.
מזוכיסטית אורגינל.

מצד שני,אם אין לו באמת קיום אמיתי,איך זה שהוא קיים כ"כ?
כאילו היה קוץ זעיר ומציק בפינה נסתרת בכף רגלי.

לוותר על המיותר זה מפנה מקום
כאן לא המקום לאגרופוביה.
כאן כלומר ממש כאן.בתוך עצמי.

יש רגעים שבהם אני בוהה,בוהה בקליפה שלי ,ברצונות החסרים שלי ,נאלמת במרחב הפיסי-חיצוני ומברברת במרחב השכלי-פנימי שלי ,צוללת עמוק בלי בלונים ונחנקת,מזהה תבניות,מתבוננת,בוררת,זה קורה בשעות סבל,שעות שבהן אני חייבת לגלות סבלנות חייבת לסמוך שהכאב הזה יביא אותי למקומות טובים,שאני חייבת את הדבר הזה בשביל לעבור התמרה,כי ככה אני עובדת..
מרוב שבהיתי עכשיו,הגעתי מאוד עמוק עד כי בעומק הזה הדברים משנים שפה,שפה שקשה לי להביא על הכתוב,זה עומק שאין לו תחתית,המילים חסרות משקל עבורו,הן אפילו לא יכולות ליפול אליו.זה הכה בי כמו ברק,,ברק מפוצץ חשמל ,מן הבזק שמבליח למאית השנייה שמראה לי את האמת לאמיתה.המזוככת הזו.נקייה.בטוחה בקיומה.תמיד קיימת,תמיד שם,צועקת לי ממעמקי הבור...

הלווווווו את שומעתתתתתת????????

ברגע מיוחד וקסום ממש לפני שהתחלתי לכתוב,הצלחתי לשמוע את ההד שהגיע ממרחקים.מעולמות אחרים שעלומים בתוכי

וכמה זה קל פתאום.
כל כך קל
הקקפוניה הופכת להרמוניה.




תזהי את המיותר
ככה תכירי בטוב.

תודה ימימה