מבבלגת לעצמי את השכל

כואב?
תתעלמי.
כואב יותר?
תדחיקי
כואב שורף?
תבלעי,הרוק יכבה.
כואב מאוד?
יופי
תכניסי לכספת שמורה.
כואב רצח?
מצוין,בואי תרצחי את הכאב בריצה
במשקולות
כנסי בגוף שלך,תראי איך השרירים מקבלים צורה,מסתירים את השבריריות המופשטת שלך.

כמה נפלא לחיות בצילו של הכאב.לעולם לא חשבתי שאתרגל לזה.
וזה לא שהתרגלתי,אני רק מתחבאת ממנו בדיוק כמו שהייתי מתחבאת בגיל חמש מהמפלצת ששוכנת לי מדושנת עונג מתחת למיטתי בכל לילה.
סחטיין על הסיבולת,זה שומר על סיבולת לב ריאה של ספורטאית מצטיינת.אולי עוד אגיע למרתון.
סחטיין על האפטיות.
מנסה לשמור על זיק אופטימי,הידיעה שהכל טוב אצלי בחיים מייסרת אותי על תחושת הבדידות הפנימית.

הרי ברור שאדם כמוני לא יכול לברוח לעולם
האמת הזו יוצאת כל לילה ומדירה שינה מעיניי.

שישי האחרון זה פרץ
טריגר קטן-גדול שהביא לי את כל השדים לפרצוף,בשרשרת,בלי סודות,בלי להתאפק יותר,בלי להתחשב מלהציג את עצמי בפני עצמי שבורה,עצובה,כבויה,מפוחדת,משועממת.

לא עצרתי באדום
כמה בכי אלוהים.
הקאתי את כל הרעל שהצטבר,נתתי לכל הייאוש המר לצאת רק בכדי להוליד תקווה מחודשת בתוכי.

זה היה הכרחי.
הדמעות יבשו
העיניים עוד נפוחות
הגוף מותש

הלב נקי.