מבבלגת לעצמי את השכל

אני מתחילה לחזור אל עצמי
לחזר אחרי
בלי פרחים,בלי מניירות. ככה בפשוט.
"אחריי כל המדבר הזה..."
אני ממש יכולה להרגיש ממעמקי הנפש שלי תנועה צנטרפוגלית שמסובבת אותי בשלבים לכיוונים גבוהים.
כמו שיר טוב שנבנה לאט.
כמו הכנת הקרקע לקראת שתילה
כמו לפני התאהבות.אותו רגע לפני ההבנה שמרוח חיוך דבילי על הפרצוף.
חוזק.חוזק מתוך מקום רך ומבין שיש תנועה גלית בעולם הזה.
אני רואה את התמונה הגדולה אחרי שנתיים רדומות.
שנת חורף ממושכת.
כיבוי אורות.
חוסר זרימה בלתי נשלט.
חוסר חיות שהורידה עוגן למעמקיי האוקינוס.
זהו........
אני באמת חושבת שהרמתי עוגן
מורידה מפרשים
ואני חוזרת לשוט אל עבר האופק.
רצון חדש נוצר
האופק שלי

בסופו של דבר הכל עניין של עדשות.משקפות.השקפות.
העומס הוא לא אני.ויש עולם שלם בחוץ ובפנים להספיק לגלות.

האביבבבבבבבבבבבב
דופקקקקקק
לייייי
עלללל
הדלתתתתתת

ואני שוב...
בפעם המי יודע כמה
זרע שאוטוטו פורץ את האדמה מחדש.