מבבלגת לעצמי את השכל

כיסטית!!!

פתאום
על הקצה של השנייה הוא הגיע
ההוא שמתחבא..
זה שרדום כשיש חורף בתוכי.
הוא מתעורר ללא כל אזהרה
בלי שום הודעה מוקדמת.
בן זונה!
כשהוא מרגיש כשריק לי הוא קופץ..
מגיח מהפינה,רק בשביל למלא אותי
שחלילה לא יהיה לי רגע משעמם.
הוא אוהב לעשות לי את זה
והאמת...
ש..
שששש
זה סוד,אל תגלו,
גם אני אוהבת שהוא מפתיע אותי.
הוא שדון הצורך
הוא היצר הרע הזה שמכריח אותי להרגיש כאב.
כאב כזה שחבוי במעמקיי כיליותיי..
אותו כאב שלא נוכח ברגעי היום הקלילים,ברגעי העבודה,הלימודים,היציאות,המפגשים,
הוא הכאב שמזהה את רגעי הלבדות שלי,
הוא מרגיש את הריק שלי,הוא יודע מתי לצוץ..
והאמת?
אני די נהנית ממנו
הוא פותח אצלי סתימות,הוא מוציא ממני יצירה,הוא מאפשר לי להרגיש המנייאק הקטן-גדול הזה.

בן זונה. (אם הוא תולדה שלי,אז אני הזונה???? . טוב מה זה משנה בכלל?!)

שדון הכאב המתוחכם הזה לא יצא כבר יותר משבועיים...
על קצה החוד של השנייה המתחלפת הגיע הגעגוע אליו..
בזה הרגע
פתאום הבנתי כמה אני מכורה ו,כמה שאנחנו חברים טובים
כמה שהוא מרגיע אותי, עם כל הכאב שבזה.
אני נושמת וחיה כשהוא בא אליי...
מתעלס עם המחשבות העיסתיות שבי..
מתערבב,מתבל אותן בחריפותו ...
ומאדה אותן...

התגעגעתי אליך כאב מתוק שלי.
רק אל תשכח שאני צריכה אותך רק במנות קטנות.

מכורה וטוב לה...


[