מבבלגת לעצמי את השכל

שינויים על הקיר.
שריטות חופרות בבטן,מקלפות את הצבע.
משאירות חותם.
אח"כ הוא גם מתקפלף מחילופי עונות.
גשם.
שמש.
בין לבין.
זה משאיר סימנים.
ביקוע קטן.ועוד אחד.
ועוד אחד.
אחד.
אח"כ מגיעות סופות חול,שהופכות את הלבן ללבן פלוס.
זה יוצר שכבת מגן,אבל מלוכלכת.
לא להיט.
מנסיון.
גם פיח מצטבר...בכל זאת עולם ממונע.
מניעה.
מניעה מיצר חי שמדוכא הלוך ושוב,הלוך ושוב-
עד שהוא מתרגל.מתרגל לחטוף בעיטה פנימה.גול עצמי כזה.
עם השנים הגיע הספריי...שצובע את הקיר,כל מיני ציורים ומילים כתובות.
כדי שלא ישעמם.
אין כמו צבעים שמשאירים זכרון דהוי על קיר.
אחרי עוד כמה שנים מגיע שיפוץ
יש יותר מדי בלאי.
השיפוצניקית מגיעה...
מתוך חריצי הלבנים בהם התחבאה כל השנים ומתחילה לקלף,ולקלף,ולשייף,להחליק,למלא,לצבוע.
עבודה לא כזו קלה.
בזיעה ולפעמים גם דם היא משפצת.
גם יוצא לה טוב...
פרט לכתובת הראשית על הקיר.אותה היא לא מצליחה למחוק.
כתובת שמשתקת אותה
מזכירה לה את רגע יציאתה מחריצי הלבנים.
הכתובת הזו מתארת את הטיפות בין רגליה,את הלב הדוהר המפחד,את הבחירות הלא מובנות שלה,הלא מותאמות לה,הקשות.הכמעט בלתי אפשריות,המיסתוריות ללא מיסתורין אמיתי.
היא נמשכת לואקום הזה שנותר בה בזמן שהיא מול מישהו שלא נותן לה מקום.כי הוא בעצמו חסר מקום.או זמן.
הרס עצמי?
קפיצת בנג'י ללא חבל?
או כניעות ?
אני פה במקרה?


************************************

למה זה עובד ככה?
האם המשיכה שלי למישהו מלכתחילה היא מתוך הידיעה שהוא יכול לספק לי את ה מקום המסכן?
המנמיך את עצמי לדעת?כשבניגוד לכך אני אישה חזקה,או במקביל לכך.

מה זה עושה לי כשהוא יושב כאן...לא מדבר,לא פותח את עצמו אליי,מרוחק,בעולם משל עצמו.
מה עושה לי קושי הזה שנוצר בתוכי בסיטואציה שכזו?
למה אני נמשכת לשם?
ואולי אני אוהבת אתגרים?לקלף,לשייף,לצבוע גם קירות של אחרים?
בשביל זה צריך אישור בנייה.אחרת זה לא חוקי.
בעליל.

מרגש אותי להיות על הקצה.
אולי זה זה?

גם פחד ממחויבות.אז בחירות מועדות לכשלון מראש...כדי שלא אתחייב.
כן?
גם זה?

מרגש אותי לראות טירוף בעיניים בתוך דמות מכונסת.
אולי כי הייתי כזו?ועדיין כזו?

מרגש אותי גם לראות עדינות יושבת בתוך טירוף.
אולי כי גדלתי ככה?

ואולי אני סה"כ מחפשת חום מתוך תחושה של קור?

זה עובר בתעלה סמויה בין הגרון ללב
נע בין תחושה של בחילה אל מול תחושת שאיפה מזינה.
זה נגמר בלב. משם למטה לא עובר כלום.
אז האם זו משיכה של הנפש הסוררת?כי זו בטח לא משיכה של היצר שיושב לי בין הרגליים.

להתמסר?
לחדול?
לבחור אחרת?

רק פינה אחת נותר לי לסגור.
אחת.