מבבלגת לעצמי את השכל

אז מה האופציות??
נראה לי שעברתי על כולן..
אז אירגנתי את הבית,ואפילו חיטאתי את הכיור באקונומיקה(הידיים "הריחניות" שלי יעידו על כך,אפילו המקלדת נחנקת בזה הרגע)
התקלחתי...
נדדתי לי בין כל מצבי הרוח של המוסיקה שלי(נו טוב,כמעט כולם)
לקחתי את הדרבוקה שלי והתחלתי במקצבים מטורפים שלא היו מביישים הופעה של שרית חדד בחינה מרוקאית טהורה
טיילתי בפינות ביתי
נולד לרקוד כבר נגמר
קשקושי מילים בטלפון עם שתי חברות שכבר הספקתי לראות היום גם בעבודה
והחלל תמיד מחפש להתמלא
כל פעם בתירוץ אחר,כל פעם בלבוש אחר
אבל הוא שם.
אז הדלקתי נרות כדי שיכנס אור אחר..
אור חי,אור מרצד - קטן גדול.... לוהט .
ועדיין...
יש משהו מאוד ספציפי שחסר...
שמוביל אותי להעסיק את עצמי רק בכדי שלא אחשוב עליו,אבל הוא קיים הוא שם
ואולי זו ההקרבה בלגור לבד- להרגיש לעיתים עד כמה אתה לבד-גם כשאתה בוחר בכך.
החפרפרת הריגשית הגיעה לתזכורת- חסר לי הרגש הזה..
נו הרגש שגורם לך להתעופף גם כשאין לך כנפיים
אותו רגש שנותן לך להרגיש פלדה חמאתית,
אותו רגש שלא משנה מה יגידו לך-אתה עדיין תהיה עם חיוך דבילי על הפנים
הרגש שמרחיק אותך מהלבד (גם אם זו אשלייה לעיתים)
החיבוק העוטף..
בא לי להתאהב...
האביב בדרך
אולי זה יגיע השנה?
מזל!
מזל שיש תקווה,מזל שהיא לעולם לא מתייאשת....
למרות שמשהו בתקווה מייאש לפעמים..."תקווה תקווה(במלעיל כבד)-לא בא לך להרים ידיים לפעמים??!! לתת לי ליפול לתהום הייאוש??!!"
כנראה שלא.
אז הדבר היחידי שנותר לי בשביל להפיג את השעמום הוא פוסט משורבט שבעוד כמה רגעים ייגמר גם הוא..
לעיתים מאחורי מסכת השעמום מסתתר פחד ....
שעמום הוא כמו נורית אזהרה,ברגע שהוא מגיע אנחנו נלחצים-מחפשים תעסוקה ומיד! רק שלא נהיה לבד עם עצמנו....
כאילו שאם ישעמם יצוץ לו איזה דרקון יורק אש. אעלק!!
מרב שעמום לא איכפת לי דווקא שיגיח עכשיו איזה דרקון,אבל לפחות שיהיה נחמד.

זהו,נגמר הפוסט
מה עושים עכשיו?