גל של מים ניפץ ושצף בתוכי בתקופה האחרונה
גל של כאב מלא במים טובעניים שהציפו את ריאותיי וכמעט שנגמר לי האויר לנשום.
רציתי לבכות,ועם כל הצונאמי הזה לא הצלחתי להוריד אפילו דמעה אחת
התחננתי לדמעה הזו שתצא,שלפחות היא תגרום לי להרגיש שאני חיה.
וכן,על פניו אין לי זכות בכלל לקטר,הכל טוב בחיים שלי
האמנם??
יש לי ואקום בלב
ילדה קטנה בתוך גוף של אישה בת 25
ילדה שכ"כ רוצה חיבוק,חיבוק אוהב
אני יודעת שאני לא לבד
יש לי אנשים כ"כ אהובים בחיי שכ"כ אוהבים אותי ומקיפים אותי
אבל חסר לי משהו אחד...
ח ס ר
אוף,איזו מילה קשה זו
חוסר...
בועה ריקה מאויר
אטומה למרחב.
ואני בתוכה,זועקת בשתיקה שמישהו יגיע ,יושיט את אצבעו ויגאל אותה מאטימותה
שפשוט יפוצץ אותה בנגיעה קטנטה עם אצבע תמימה...
בדיוק כשם שהייתי מנפצת בועות סבון בילדותי.
נמאס לי מתחושות ויברטור (במובן המטאפורי)
בא לי מלאות אמיתית.
בא לי.
לפני 18 שנים. 11 בפברואר 2006 בשעה 22:45
