מבבלגת לעצמי את השכל

הוא שר לי "מאושר להתאפק אלייך",הוא חייב לשיר לי כשאני כותבת,הוא בור אינסופי של השראה.
קול צלול ,ללא מאמץ המפיק בי צלילים שמבקשים לנגן את המקלדת.

איפוק והתאפקות.
אותו שורש,אופק אחר.

התאפקות-
לרצות משהו מחוצה לי,ולהתאפק כי....

איפוק-
למנן ביטוי רגש הרוצה לגעוש החוצה ממעלה הבטן-ושת-גרון-דיבור-עיניים.

כמובן שזו פרשנות שלי,אם אני לא מדייקת זה רק כי אני מדייקת עם האינטרפטציה שלי.

השבוע שלי נפתח בסימן איפוק והתאפקות.

*
איש חכם,מורה דרך אמר לי פעם "ילדה מצפה,אישה לוקחת"
כמה נכון.כמה מדויק.
ילדה לא לוקחת אחריות,מצפה לקבל..
אישה בוגרת לוקחת אחריות ויודעת היכן היא מסוגלת למצוא משאב ולהשתמש בו.

אמש הילדה שבי התעוררה,קמה משנתה,נעמדה מול הבד האדום ורקעה ברגליה,נאלמה,נעלמה,בכתה ללא דמעה-היכולת הזו כבר נלקחה ממנה כבר כמה שנים טובות,ושברה את כל הכלים.
הילדה שבי לא מכירה את המילה איפוק,לא מכירה את המושג "לקחת אחריות",לא מבינה שאין רק שחור ולבן.יש גם אפור.

לגבי התאפקות...
הילדה הזו שמקוננת בתוכי ציפתה.ציפתה שההוא יתאפק.
אבל אי אפשר להעביר מסר כפול,ולא לשאת בהשלכות שלו.
אבל ילדה כמו כל ילדה -לא מבינה את זה.

*
אמש קיפלתי כאב עמוק כמו אוריגמי.
קיפולים קטנים קטנים בצורה שיטתית וגיאומטרית ובעטתי אותו אל תוך עצמי.
כן,הבקעתי גול עצמי שגרם לגוף שלי לרצות להקיא את עצמו,משהו במערכת שלי השתבש והשתגע,וכאב.כאב כ"כ.
כמה זמן שלא הרגשתי כאב...
וכמו כל מזוכיסטית כשרה למהדרין הבוקר אני נהנית מזה.
זו עוצמה לאין שיעור.עוצמה שמביאה אותי לכדי התבוננות וחשבון נפש מפכח.וכן,גם מפקח.
הבוקר התעוררתי עטופה באור מגן,בעור מגן.עוד שכבה עוטפת את הפריקרדיום.קיסר הלב מסתתר מאחורי וילון אטום ודורש ליטוף עצמי.
תחושת הקורבן שחויתי אתמול הפכה היום לחלל שמדבר בחירה.מדבר תקווה.מדבר בהירות .
בעיקר הבנתי שלב כואב יכול לגרום לנו לפעול הפוך לפעמים,לב כואב מחפש מזור ונחמה בכל מקום שישכיח לו את הצריבה.אין לי מושג אם זו פעולה של אגו או צורך באקמול.

*
כבר הרבה זמן שהווריד המסולסל באונה הימנית של המח שלי לא עמד להתפוצץ.

שיכורה מערק,לב דואב,וכאב ראש שהביא אותי לסף אחר של פחד ,שהנה אוטוטו הוא מתפוצץ,ואיך הוא ידע שכל מה שרציתי זה לומר סליחה?אני מבינה?תודה על השיעור החזק?איך?
אז הנחתי יד על הראש,פקחתי עיניים אל חדרי החשוך והזמנתי אנרגיה מרפאת.התחננתי שהזמן יעבור,שהבוקר יזריח את ליבי מחדש ויראה לי שהכל זמני בסופו של דבר.אני לא המחשבות שלי,אני לא הגוף שלי,אני לא הרגשות שלי,אני גם מזה.אבל לא רק.

אז אחרי ששרירי הושת שלי שינו את מסלולם והוציאו מתוכי את תכולת הקיבה ישירות לאסלה,גם חלק מהכאב יצא,הרי זה לא שיכלתי להכיל את זה.
ואז ניגשתי למגירת הסכו"ם,שם חיכתה לה חפיסת משככי כאב שאמא שיודעת הכל השאירה לי פעם.
:"אמאאאאאא נו,אני לא צריכה את זה,אני לא לוקחת כדורים"
:"קחי שיהיה לך,מה איכפת לך זה לא תופס לך מקום"
הלילה לראשונה מזה שנה וחצי דחפתי שניים במכה,כאב הראש כמעט ושבר לי את הגולגולת.
משם הדרך ל"מנוחת הלוחמת" הייתה קצרה.
נירדמתי כמו תינוקת מותשת מבכי יבש ואילם. עייפה וזולגת לתוך הכרית.אט אט הפסקתי להרגיש את הראש,הכאב נעלם לתוך מגירה מדחיקה ונחתי על עצמי בשלום.

*

בוקר.

"מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה -רבה אמונתך"

ביקשתי סליחה שאמרתי את זה בחוסר חשק מוחלט וחשפתי את עצמי מהפוך.

מוסיקה.
מקלחת.

ופתאום תחושה נקייה.
הכל נקי.
גם אם כואב.

הילדה שבי נירגעה.

*
הבנות נופלות תוך כדי טיפולים,
תחושה של סדקים סדקים שמתוכם חודר אור עמוק ומחבר.מחבר אותי לעצמי מחדש,מדביק את הסדקים מתוך השבר,הכל מצולק,אבל הצלקות האלו הם מי שאני הופכת להיות בכל מצב כואב,אני אוהבת את הצלקות האלו,הן מזכירות לי מי אני,איפה אני מתחילה,היכן אני נגמרת,מה אני היום ומי הייתי רוצה להיות.מראות לי איפה אפשר ללטש,איפה צריך לתפור חתכים,איפה לגעת.
כל אלו צלקות מכוערות לכאורה אבל הן-הן הנקודות שבהן מתחיל יופי.

*

אני גוש של זכרונות,חוויות,אהבות,כעסים,סליחות,
והיום אני בעיקר חמלה.
חומלת לעצמי על רגעים שבהם אני לא אוהבת את עצמי
סולחת לאלו שסביבי
ומבינה,שאף אחד לא מצלק אותי פרט לעצמי.
אישה. לוקחת אחריות.
מבינה.

"עד שאני מה שאני"