אני מתגעגעת
כן.מתגעגעת.
עכשיו אפשר להתחיל.
אם תקופות בחיים מסומנות כפרקים בספר,אני מרגישה שאני לקראת ספר חדש.
בניגוד לרב המכר הקוגם,בעיקר שאני מכרתי לעצמי,או הדרך שבה מכרתי את עצמי בעיני עצמי,הספר החדש הולך לגולל סיפור נסתר שאפילו אני-הדמות הראשית איננה יודעת מה יעלה בגורלה.
משהו ממני מתחיל להתפורר.בעצם אולי לא להתפורר-אלא רק תופס צורה אחרת על הדיונות האינסופיות במדבר.טיבה של רוח להעיף וליצור מחדש,כשם שהיא טורקת חלון או משיבה את הכוחות מחדש.
ילדי הקטן שנוצר בתוכי מעורר בי תחושות ומחשבות על הילדה הקטנה שאנוכי,על הפחד לזנוח אותה טו חלילה לאבד אותה,על חוסר החיבור הנוכחי עם רצון אמיתי להיות אמא על פני האדמה.
בלבול שכזה?שלא הרבה נשים מודות בו כשהוא מופיע כאילו היה מפלצת אימתנית מתחת למיטה בחושך,ובבוקר מתגלה כבגד זרוק שאמא שכחה לאסוף לסל הכביסה.
יש אמת פנימית קטנה שמשקיטה-אותה אמת ברורה על היותי אישה,על הידיעה כי הטבע הוא טבע וכאישה נצרבתי בהולדתי לדעת איך להיות.
לא רק ייצור קטן הולך להיוולד אל העולם,הגם שגם אמא חדשה הולכת להיוולד בתוכי.או שאולי רק להתגלות.
געגועיי לימים פרועים ישמרו על להבת ליבי לנצח.
הרי לא באמת אשתנה.זו רק עוד חתיכת מוזאיקה המתווספת לפסיפס של חיי ומוסיפה עוד תצורה או גוון.
מבינה לבטח שהפחד משינוי ככ עמוק טבעי,אני מפנה לו מקום ונותנת לו לבטא את עצמו,,שיפחד ויפחיד-הכל בסדר.יש לי אותי.ואני לא הולכת לשום מקום.
אסופית חסרת משקל.
שערה מתבדרת ברוח
אני סהכ סיפור חדש הנברא מפרי מוחו של אותו סופר
אני אוהבת.
אוהבת אוהבת.
אוהבת.
לפני 12 שנים. 15 באוקטובר 2012 בשעה 0:48
