יושבת בבית,החשכתי הכל..,כן,קצת חשוך לי פתאום לכן אני מוצאת את עצמי מחפשת סינכרון עם כל מה שמחוץ לעטיפת עורי.
אבל לא לשם כך התכנסתי .
אני כאן בשביל לנצור במילים את מה שנצרה אתמול נשמתי,את מה שנצרו רגשותיי ואת מה שנצרו אוזניי... לזר פרחוני של זכרון יפייפה מאתמול.
אתמול שנגמר לו כ"כ מהר,אתמול שכ"כ חיכיתי לו והנה,היה חלום.....
כחלום הרמוני כ"כ שלא רציתי להתעורר ממנו...
תוהים על מה אני מזיינת את השכל כבר כמה שורות????
אז בשתי מילים:
רוג'ר ווטרס.
נקודה.
נכון שאין מה להוסיף יותר?
אין ספק...
מה שהרגשתי אתמול ,החוויה השמימית הזו רחוקה מלהיכנס לנעליהן של המילים,רחוקה אלפי שנות אור מכל תיאור שרק אבחר.
ובכל זאת...
***
קסמה של מוסיקה,מה שהיא יכולה לעשות לאנשים!!!
*****
אז הדרך להופעה הייתה רצופה בתרחישים,
נתחיל מזה שארבעה חבר'ה(אני אחת מהם)-מחליטים יום לפני המופע שאין מצב לפספס את ההופעה(מה לעשות,סטודנטים שהשיקולים הכלכליים כמעט ניצחו אותם) ,יום המופע-אחרי שיעור יוגה על הבוקר אני נכנסת להתקלח במהירות הבזק,תוך כדי מנסה להתקשר לחברות כרטיסים-כל הקוים קרסו,ובכל זאת נכנסים לאוטו ונוסעים....תרבות ה"יהיה בסדר"...
מהצפון הרחוק,חום פצצות נסיעה של שלוש שעות לכיוון לטרון,צחוקים,התרגשות,דיבורים ושטויות אופפים את חלל הרכב, הרבה זיעה- נסענו בלי מיזוג...,ובקבוק מים אחד שכבר נהיה לו חם בעצמו.
מגיעים לכביש לטרון ועם הכביש גם הפקקים מגיעים,התקדמות יותר איטית מהליכה של צב ,סדר מופתי,עיסקאות ברטר עם שאר הרכבים :" תביאו לנו מים קרים אנחנו נביא לכם סיגריות"...
ובלופ מגיעים למתחם.
לא יאומן איזו הפקה רצינית. כמויות מטורפות של מכוניות- ניראות ממש כמו מפגש משפחתי של נמלים שמצאו שוקולד מתוק .
אנחנו כבר שומעים שנגמרו כל הכרטיסים ואני מחליטה להשמיע את תפילת "שמע ישראל" ואומרת לחבק'ה-אל דאגה-אנחנו נכנסים.
שעתיים,שעתיים של חיפוש והתקדמות למטרה הנשגבת: כרטיס אחד מצאנו,עוד אחד ועוד אחד והנה,הכרטיס הרביעי הגיע (לא אלאה באיך השגנו,מה שכן באנשים שמכרו לנו אותם הרגישו טוב טוב את החיבוקים הלחים והנשיקות החמות שלנו) צרחות של שמחה,כמעט שאפשר היה לראות את הכנפיים שהלב הצמיח מרב אושר...
נכנסים למתחם..
פשוט לא ייאמן.
מעולם לא חוויתי עוצמה של כמות כזו אדירה של אנשים
וכולם יפים ,פשוט כולם
מכל הסוגים,מכל המינים:אנשים מבוגרים,משפחות,ילדים,צעירים ...
מדהים לראות איך מוסיקה היא סוג של אלוהים- מחברת כ"כ. כמו דבק עדין שמדביק את כולם...
.
מתמקמים...מתחילים לטפטף כמויות של אלכוהול לדם,וכמה מקלות ריחניים שמנווטים לריאות ומשם הישר למרכז המח...
והנה..
זה מגיע.
הוא עולה..
צרחות,הדים של קולות, אין אצלי ברקע העיניים כלום למעט אנשים,אנשים ואנשים
האוירה מחשמלת,כולם עפים באויר..
ורוג'ר מנצח עם להקתו על כולם.
שלוש שעות של שכרון חושים,אי אפשר לתאר
אני מוצאת את עצמי בכל שיר ושיר נוצרת,נאחזת ברקע ואומרת לעצמי :קדימה זה הזמן ליישם באמת את הקלישאה של ה "כאן ועכשיו" ,תהיי רק כאן! רק כאן! אל תברחי לשום מקום עם מחשבות רחוקות,פשוט תאחזי.
הרגשתי שאני תופסת את הרגעים האלה ומחבקת אותם קרוב קרוב אליי.
פפפפייייייייייייייייייייייייייייייייייייייי
לא ,אי אפשר לתאר זאת במילים,מנסה אבל הכל מתגמד.
אז אעצור כאן...
רק חשוב לי לציין - שפשוט הרגשתי גאווה,התגאתי ב54,000 אנשים שהם תחת ההגדרה "ישראלים"
שידועים בזדונותם על הכביש ופשוט לראות את האדיבות,הסבלנות והסובלנות אחד כלפי השני,את החיכיון המורט בפקקי ענק אחרי ההופעה ,שלווה ורוגע מופתיים.
כל הכבוד לכם אנשים......
זה היה כאילו פיזרו שם אבקת קסם על כולם.
והנה
זה נגמר,עבר חלף
ואני?
אני הייתי שם
ונשארו הרסיסים בתוכי...
מ ד ה י ם.
תודה
לפני 18 שנים. 23 ביוני 2006 בשעה 23:29