מבבלגת לעצמי את השכל

מציצה לחלון...
מולי יש בניין,חלונות חלונות,מכל חלון משתקף אור בצבע אחר,מכל חלון נשפכת אוירה אחרת
בכל חלון יש משהו אחר.
היום בא לי להשתבלל. להתנתק מכל מה שקשור למלל מיותר ומחופש.
יום קשה עבר על כוחותינו,
בימים כאלו אני מתפללת שהזמן יעבור,מתפללת כבר להגיע הביתה,לדפוק מקלחת טובה ולעשן סיגריה שלא נגמרת.
בימים כאלו אני צריכה לכתוב.
לכתוב לעצמי.
לא לכם,לא בשביל לתעד רגעים,אלא לשפוך,להקיא את הכל עד שאגיע למקום שבו הדמעות נעצרות.
בימים שכאלו אני מתקפלת,מרגישה שמישהו דורך עליי,כאילו הייתי סיגריה שמועכים על הריצפה.
וכן...בימים שכאלו אני דרמטית .
לא,אני לא מחכה לניחומים,מזוכיסטית אנוכי ויודעת שגם יש רגעים כמו היום.
פשוט יודעת .
וזה זמני. גם את זה אני יודעת.
גם להתבוסס במיץ זבל של עצמי אני יודעת.

הייתי צונחת עכשיו בכיף מאיזה מטוס בגובה 30,000 רגל....להרגיש את עצמי נופלת ונופלת עד לרגע הריחוף,להרגיש את הגוף שלי בוער מאנדרנלין.
הייתי.

אבל אני לא