מבבלגת לעצמי את השכל

לפני חודש ימים ישבנו בבית - אני בן זוג שחלף והתפוגג ועוד זוג חברים..
ישבנו לנו יום שלם לצלילי הבומים,הקטיושות ואוירה של קפצונים..
אז,בניגוד לדיעבד של היום לא ידעתי שיחלוף לו חודש שלם.
בכל אופן יום אחרי ארזנו תיק קטן ותכננו להיזרק אצל חברים במרכז לשישי שבת בידיעה שיום יומיים וחוזרים....
מי היה מאמין..
כמובן שאני גברת מאווררת-השארתי את החלונות של הבית פתוחים...-הרי הבית צריך להתאוור,כולה יום ואני חוזרת.
אז זהו שלא...
חודש שלם שעברתי בו כ"כ הרבה דברים עבר והיום שבתי הביתה..
נסיעה חותכת עם פרפרים בבטן ומחשבות על מקרר רקוב שהעבירו לי את הזמן
ירדתי מהאוטובוס,נרגשת,נסערת -העצים שאני כ"כ אוהבת חרוכים,משאיות עם טנקים ואנשים מחייכים...
הושטתי אצבע,עצרתי טרמפ והגעתי לקיבוץ,כל צעד לקראת הבית הרגיש לי כבד,הייתי קצרת רוח להגיע למחילה הצבעונית שלי..
פתחתי את הדלת והתחלתי להרגיש את הגולה החמה הזו בגרון,נו השזיף הזה שמעיק על הנשימה
אז מה היה לנו שם???
ג'וקים מעולפים שוכבים להם על הגב ומשתזפים אל תוך המוות שלהם,ריח מאובק שמפריע לאויר להיכנס כמו שצריך וחולות...כל הבית חולות,אבק,הדמעות החלו להבריק את עיניי,העציצים התייבשו להם,וגולת הכותרת הייתה שק תפוחי אדמה שהפך לתולעים חוגגות...
שם זה הגיע...הנפילה האנרגטית הזו,החולשה שהכריחה אותי לשבת שנייה,לעכל,להבין...
יש מלחמה גם בבית שלי.
מרגישה שלא בא לי לגעת בכלום,ויש לי תחושה של חרקים שזוחלים לי על כל הגוף מרב הלכלוך.

אז אני בשקט עכשיו,ומחר אני מחליפה תפקיד לקלרה המנקה ,אקונומיקה,חומצה,סבון,ומים...המון מים,מלא מלא מלא מים!!!!


אבל אם אעז להיות אופטימית לרגע ....
טוב לי
באמת שטוב לי.
ועכשיו מקלחת.