יש בי מילים שרוצות פשוט להתפוצץ מתוכי,לבקוע כמו לבה והם תקועות
רצות באמוק לכיוון בית החזה ומתנגשות בצלעות,מבפנים...
הן מנסות לנפץ לי את בית החזה ולא מצליחות
יש לי כ"כ הרבה מחשבות ,תובנות,הבנות שרצות לי בראש ויש מן בלבול כזה,אבל לא בלבול מבולבל,אלא בלבול שנובע משפע של דברים שהבנתי בחודש הזה.
עברתי פשוט מסע,מסע ארוך,מסע בארץ,מסע אל הנפש,מסע שמפיץ ניחוחות של שינוי,של פריצה של הבנה שלי מול עצמי לגבי החיים עצמם.
קצרה היריעה מלהכיל..
מה שכן אני יכולה לומר בודאות שבתוך כל החודש הזה הדבר הכי ברור שראיתי מול העיניים היה האמונה,יותר נכון איך שהדברים נרקמו במכוון...
חזרתי ממפאב,ישבתי עם אחת החברות הטובות שלי ופשוט נכנסו לשיחת סיכום,כל אחת מהמקום שלה לגבי כל מה שעבר
לסיכומו של עניין הייתה מראה חזקה על החיים בחודש האחרון
הייתה לנו מלחמת אגו,לא מלחמה על אדמה,לא מלחמה על צדק,הייתה מלחמת אגו בין אישים שלא מבינים כלום מהחיים שלהם (ויסלחו לי אמיר פרץץץץ וחבריו)-אבל זה כבר נושא אחר.
בכל מקרה, הקיצוניות שבה אנחנו חיים,הקצב המטורף במעבר בין שמחה לעצב,בין חוזק לכאב,בין בכי לצחוק,החודש הזה שיקף את החיים -ואת המוות -שלא יכולים להתקיים אחד בלי השני,בצורה הכי אינטנסיבית שיש
אני בטוחה שהתקופה הזו הייתה חשבון נפש להרבה אנשים...
זמן של hold על החיים השותפים והתבוננות פנימה,התבוננות על המצב במדינה,התקרבות,אחדות מצד אחד,וקרע..
חוסר ידיעה ועוד מלאן תחושות...
כל אחד חווה כמובן מהמקום שלו ,אבל אני בטוחה שבכולנו עברו אותן מחשבות-שהכל בר חלוף,ושאנחנו כ"כ צריכים להפסיק עם הקטנוניות,להרפות,לוותר,ולשתות,למצוץ כל דקה מהחיים שלנו..
להפסיק לחשבן על כל דבר ולקחת ללב כל מילה שלא בהכרח נאמרה בכוונה להכאיב..
פשוט להבין שכולנו נולדנו למות מתישהו-גם אם קשה לקבל את זה,אבל עצם הקבלה הזו שהמוות (מה לעשות) הוא חלק מהחיים,וכולנו על שעון חול שאוזל וכ"כ חבל לבזבז אותו על ריק...
ומזל שאנחנו שוכחים לפעמים,אם היינו זוכרים את הכל לא היה לנו רצון להתנסות בדברים שאולי יכאיבו לנו מחדש.
הכל ארעי,מה שנשאר זה תמונות בזכרון ותחושות
וגם אם רע..אז רע,ועדיין צריך למצוץ גם את הרגעים האלו בחיים.
ושוב זה מחזיר אותי לקלישה של ה"כאן ועכשיו" שהיא כ"כ אמיתית לי מאי פעם.
והכל נשפך לי עכשיו,בסערה........
בקיצור,הקטע הכי מוטרף היה,שאחרי כל השיחה הזו,שהייתה הרבה מעבר למילים שלי כאן,לפני היציאה מהפאב ראינו שלושה חיילים...עייפים,מחוייכים בעצב והתיישבנו לידם..
אלו היו חיילים מגדוד 9 של השיריון-לכל מי שראה עובדה עם אילנה דיין בשבוע שעבר,זה היה הגדוד שצולם עם איתי אנגל בזמן התקלות עם מחבלים..
זה פתאום סגר לנו את כל התמונה,ושוב אחרי שיחה שהרימה אותי ,להיכנס לשיחה על התחושות שלהם משם,והתובנות שלהם עשתה את שלה..
זה היה הסיכום מבחינתי של הכל...
לחזור לצפון,לצאת לפאב שמלא באנשים שכ"כ חיכו לחזור לשגרה,ועדיין להרגיש רסיסי מלחמה-לשבת עם אותם חיילים שהיו שם ולשמוע.
ומה הם רוצים סה"כ??? לחיות.
עוד כ"כ הרבה יש בתוכי עכשיו
כנראה שזה לא יצא כאן
לפני 18 שנים. 17 באוגוסט 2006 בשעה 0:03
