מבבלגת לעצמי את השכל

פתאום התעוררתי...
פתאום.
ביום אחד העיניים נפקחו אל תוך חלום של תדמית,אל תוך חלום ולפעמים סיוט של אני שהיא לא אני בכלל.
התנפצה לה החומה שהסתירה לי את העולם שלי,את משחק המחבואים ששיחקתי עם עצמי 21 שנה.
היום אני ערה (??!!) כבר 4 שנים.
עם היקיצה הזו לתוך מישהי שלא מכירה את עצמה בכלל צצו להם גם נדודי שינה.
נדודי שינה אמיתיים כאלו,שהגוף שלך כבר רועד מבפנים מרוב עייפות,עייפות שכואב לך הגוף,נדודי שינה שמביאים לך את את הקריז ,נדודי שינה שגורמים לגוף שלך לרדת על ארבע ולבקש מהמח שיפסיק לחשוב (סססאאאמקק.)
אז איפה הייתי?
פתאום התעוררתי.
מי אני?
אז לקחתי קופסה מלאה בגרביים שאיבדו את בן זוגם והתחלתי לזווג.
ממש כמו שהכרומוזומים שלי עושים.
היו רגעים שנוצרה מוטציה,כי לא זיווגתי נכון.

אז עברו להן 4 שנם מאז..
וכמה שאני עברתי בשנים האלו..
מסע.
מסע היכרות בממלכת הבריאה של שרה.
ובראתי ב-21 שנים האלו משהו כ"כ יפה.
יפה עד כדי כיעור...

לכן,בארבע שנים שבאו אח"כ כ"כ קשה לי להתכער.

*
יום אחד,לפני 3 שנים,שבנו אני וחברה על המדרגות.
היא הראתה לי אמת.
היא אמרה לי את האמת עליי בפנים.
ומתוך כל מה שהיא זרקה לאויר - נשארו צמד מילים שמהדהדות לי בראש כל רגע שאני לא אוהבת את עצמי
והיא אמרה

"שרה!!!! תתכערי!!!"

כן,היא זעקה את זה בשקט שבו היא אמרה את זה.
זה חרט עלייי,זה הרגיש לי כמו ברק שהבריק אותי בתוך כל הבפנוכו שלי.


"תתכערי...תתכערי...תתכערי....." שמעתי בהדהוד בתוך הראש.
היופי הזה ,היופי התדמיתי הזה,של אני לא כועסת,מקבלת את הכל,מקשיבה לכולם,מחייכת תמיד,מפחדת,פשוט מפחדת.
היא רצתה כיעור
ואני בעצם הבנתי שהיא רצתה אמת.
כי אני בן אדם,שגם לו יש את "המגרעות" שהופכות את כולנו כ"כ א נ ש י ם ,כ"כ אנושיים.

*

אולי זה מתנשא להגיד,אבל בגלל שחייתי כל חיי כשקופה,רואה ומפחדת להיראות,למדתי שפת גוף,ואני כ"כ יודעת מה עובר עליהם כשהם מולי.
אולי אני סתם שלילית וזו בעצם אינטואיציה,או אינטליגנציה רגשית. מעניין .
לכן עצוב לי.
כי אצלי לא רואים על הפרצוף.
למדתי לבכות גם מאחורי חיוך.

*

אין לי כח לכתוב עוד.


עישנתי

חיוך.