מבבלגת לעצמי את השכל

באים אליי
לאט לאט
כמו שהאופק מתקרב בזמן נסיעה על כביש מהיר..
הנוף חולף מהר,הרקע משתנה בקצב מטורף,ואתה מתקרב..
ככה הם באים אליי
ואני באה אליהם...
אל הימים השקטים
הם באים.
הימים של השקט.
לאט.

אנשים לפעמים הם תזכורת למה ששכחנו..
בשיחה לילית ,זוג עיניים שלי מול זוג עיניים של חברה מאוד טובה היא הזכירה לי על מה אני הכי מודה בחיי...
משהו שאין לכולם,משהו שאני כ"כ צריכה להעריך,משהו שיכול להשכיח ממני את כל "הצרות" והפסימיות שאופפת אותי לעיתים.
המשהו הזה הוא האנשים בחיי.
כשאני עוצרת לרגע,אני רואה שמקיפה אותי שרשרת של ידיים אוהבת
האנשים בחיי ,כולם כולל כולם,אלו שבחרתי שיהיו שם הם כולם אנשים טובים.
אתם יודעים בכלל כמה זה חשוב?
מישהו עוצר רגע לחשוב כמה זה הכרחי לנו? כמה זה לא מובן מאליו?כמה זה נותן לנו עוגן? כמה זה עושה לנו טוב??

אני מודה להוא שם למעלה שמזמן לי לבבות של טוב לב.
אני אוהבת את האנשים שמשחקים במחזה שלי.
את כולם.