מבבלגת לעצמי את השכל

לוקחות שני חלילים..
אחרי שיחה של צחקוקים באויר
ומחליטות לקחת את הרגליים אל מחוץ לבית ולהיכנס לתוך הבית של הלילה
שם הירח דולק היום
שם התנשמת הלבנה רעבה
שם גן הילדים יושב בשקט וישן.
מתיישבות דחוסות בתוך נדנדת ילדים ומשתטות לנו לצלילי החליל .
"מחפשות שירים" ברה של הדו ובפה של המי..גם סי היה שם.
מתכננות את יום המחר,
את הנסיעה לפסטיבל
את החומוס של סעיד
את ההצגות
ואת עכו בבכורה.

*
חוזרות ממכסה הירח אל תוך האור העמום אצלי בבית
מדברות עוד קצת
כי תמיד יש על מה
ויאללה ,היא הולכת לביתה.

*
הבית משתנה כשאני לבד
מכבה את האור
מדליקה סיגריה
מחליפה מוסיקה לפינק פלויד..
ככה
בשביל שאנשום אוירה מעבר לניקוטין
...
מתעטפת בצעיף המחשבות
נהנית לי מהלבד.
התגעגעתי להנאה שבו
הלילה הוא לא חור
הלילה הוא עגול ומלא כמו הירח.

שלב הגעגועים מגיע.
כמו שעון.
כמו בכל לילה.
כמו בכל לבד.

השאלה היא געגועים למה?
געגועים למי?
אל ההוא ששבר לי את הלב לפני שנתיים?
אל ההוא שאני לא מכירה ושאמור מתישהו להתדפק על דלתי?
או אולי בכלל געגוע אל עצמי
אל ההתאהבות שלי בעצמי?

אני מרגישה אותו קרוב
אוטוטו הוא אצלי
רק עוד כמה תלאות בדרך והוא מוכן..
כמו עוגה שנשארו לה רגעי אפייה אחרונים..


יהיה טעים.