מבבלגת לעצמי את השכל

אחרי שלושה חודשים של פיזור
אני מתחילה לאסוף את הקצוות הסוררים

הבנתי כמה אני חלק מהלימודים וכמה הם חלק ממני.
הבנתי כמה שמסגרת מתוך בחירה כמסגרת -מסדרת לי ת'חיים.

עם כל ההצהרות שלי "שמסגרת היא לא בשבילי"
אני מבינה שאני חייבת כזו
אבל שתהיה כזו עם צבעים חמים בתוכה
צבעים שצומחים כמו עץ
מסגרת תלת מימדית.

זהו
יום ראשון חוזרת ללימודים.
המח מתחיל לסובב גלגלים
החלודה מתפוררת
והחיות חוזרת.

התקופה הסוררת נגמרת ומתחילה שנה של עשייה
שנה קריטית,של קליניקה,של מגע,של מים עמוקים.

מאחלת לי הצלחה,אני צריכה אותה
מלקטת את שבבי האמונה שלי בעצמי,כי חלק ממנה נפל לרדיוס הרחוק ממני
ומטעינה מצברים..

יש!