מבבלגת לעצמי את השכל

אי שם באמצע עומד לו הגבול הדק.
לא תמיד נראה,רק אם אתה באמת חד אבחנה
הוא עומד לו כמו קור של עכביש ,מחכה ללכוד אותך לתוך הסכנה.

הסכנה הזו עושה לגוף שלי כזה טוב
להלך על הקור הזה,שמי שעומד שם ומחכה לטרוף הכי מפחיד אותי בעולם.
תמיד הייתי ילדת דווקא
לא דווקא במובן של לעשות דווקא
אלא דווקא בבחינת אסור מול מותר
אי שם בתוכי מקנן שדון קטנטן שנדלק כל פעם שרמזור המצפון מדליק אור אדום.

זה פשוט קטע מטורף
האסור הזה גורם לי לחוש אסירה שמחפשת את החופש אל המותר.
זה מכניס בי ריגוש ורובד של חיים לתחושות שלי.
האתגר הזה...
אוף איתו.

כשאני קולטת אסור,כל המערכות מתכווננות להפוך אותו למותר
אני עושה את זה באלגנטיות-גם אם זה לא מודע
ולאט לאט הופכת את זה למותר
שזה כבר שם..
אני מרפה.

למה?
כי עם ההישג נגמר לו הריגוש?
או שהפחד לקיים את האשלייה שהאסור יצר מתפוגגת?
או שאני סוג של סאדיסית במסווה של מזוכיסטית. כלפי עצמי.

אולי אני סתם שרוטה..
וזהו