מבבלגת לעצמי את השכל

האובך הזה הורג אותי...
לא לא האובך שיש באויר,לא זה שעומד לו עכשיו בחוץ וממלא את הכל באבק...
יש לי אובך בפנים,עמוק בבטן..
וזה מכאיב,זה מסתיר לי את החיוך..

כבר לא יודעת כלום,,,
דווקא חשבתי שידעתי קצת,חשבתי שאני יכולה להחזיק את חיי בחוטים ולכוון בדיוק כמו שאני רוצה
מסתבר שלא..
וזה קשה?
כן,קשה,אבל אני כבר רגילה.
משום מה,אני תוהה לי עד כמה רבים רגעים אלו בחיי,עד כמה הם לא מפחידים אותי יותר
לא מפחיד אותי לשבת לבד בבית,להיות בתוך שקט של מוסיקה
בתוך שקט של בועת בדידות,בדידות שמשתקת בי את החיו?ת..
והקטע הגרוע הוא...שאני אוהבת את זה קצת..
<אבל טיפטיפונת>...
וזה מפחיד אותי..

לא! אני לא צריכה לחכות למישהו שיגיע וינפץ לי אותה,את הבועה שמפרידה אותי לתוך עולם בודד
למה לי לחכות?....
זה פתטי... זה מעורר רחמים
והרי אני אוהבת להתמלא ברחמים עצמיים...ככה אני מתרצת את המצב..,הרחמים האלו גורמים לי לרצות להיות בתוך בועה...
זה חוסך ממני להתמודד
ונמאס לי!

הייתי צוללת לעומק עכשיו..
להכי שקט...
הייתי עפה עכשיו...
לענן הכי רחוק...
הייתי רצה עכשיו..
לקצה העולם..

אבל כל זה..לעולם לא ירחיק אותי מעצמי..
הכל בתוכי...
אני בעצמי הרעש של עצמי...
אני הבדידות של עצמי..
ואני רק צריכה לשנות...

ההההההההההההההההההההההה