מבבלגת לעצמי את השכל

כשאני מסובבת את הראש לאחור ונוסעת בזמן לאחור
אני רואה את מי שהייתי לפני חמש שנים
הייתי נבט,אולי גולם,אולי שבלולית בתוך קונכיה
הייתי אני,אבל אף אחד לא ידע מלבדי.
אף אחד לא באמת ידע מה חבוי שם,בתוך העיניים מלאות המיסתורין של הילדה עם השיער השחור.
הייתי כמו מים. שקטים. הייתי אגם שקט ושטוח...
רק מי שטרח לתת צלילה פנימה ידע מה חבוי שם.
בדר"כ זה הפחיד את מי שפחד.
היום אני נחל
סטייל הירדן,לא איזה רפיד סוער,אבל די מלא בתנועה
נהר שיודע בדיוק לאן הוא זורם (כמובן שצופנות לו הפתעות בדרך),אבל הוא בשלו,זורם בתוך השביל ונתון לשינויים.
היום אני נאמנה לעצמי
עם השנים סיגלתי לעצמי מערכת אמונות שונה,שלא מתפתה להפוך לעקרונות מוחלטים,
גם היום אני לומדת,גם היום אני משתנה עם הזמן(די ברור),אבל היום יש חוט שדרה ,היום יש חוט שמחזיק אותו ככה טוב טוב ומותח אותו. בעברי היה את אותו עמוד,ואותה שדרה,שהייתה בזמנו רק שלדה..ללא שום שדר,או תדר,רק שלד.
היום אני מפריחה את עצמי,פחות מפחדת להביע,יותר משתוקקת לחשוף ולהיחשף
הרבה יותר פתוחה לעולמות בשם אנשים.

כן..
לעיתים שיחה עם חברה מורידה אסימונים.

ותודה להוריי שהביאוני עד הלום

שבוע טוף