שש בבוקר,השעון נותן לי סטירה לתוך החלום...
קדימה,צאי מהסצינה של המדבר ,תחזרי למציאות ,יש לך יום ארוך לעבור.
אז קמתי מתנדנדת וקפואה מקור ישר לברז המים החמים במקלחת..
סובבתי אותו
כאן בצפון לוקח למים איזה 7 דקות להגיע למצב פושר..
בינתיים חשבתי לעצמי מה אני הולכת ללבוש היום,החלפתי מים בקומקום ונתתי לו לחמם את עצמו מהלילה הקר.
הדלקתי את המחשב,קידוס איי ברקע מנגנים ויאללה..משימות בוקר.
מסדרת מערכת,מכינה שקית עם המחטים,האלכוהול והסדין הסגול...גם כמה נרות דקורטיביים בשביל שתהיה אוירה.
אז ש' חברתי הטובה יצאה אל הדרך,ולי יש לתפוס טרמפים עד ראש פינה ומשם חבר מהלימודים אוסף אותי.
מקלחת זריזה,ממש פיתה אותי להתמרח לי מתחת לברז המים החמים,אבל אין זמן לזה הבוקר.
היום אסור לאחר,יש מישהו שמחכה לי. סוג של אחריות שעוזרת לעמוד בזמנים.
זמנים.
היה לי יום של זמנים.
עבודה על זמנים.(אוטוטו אגיע לזה)
אז יצאתי לקפאון,לפחות השמש קצת השתעשעה לה מול השלג בחרמון
עוצרת טרמפים עם מבט מסכן ואצבע נוקשה מהקור שמושטת..
עוצרת לי מישהי ,ממהרת,מבוגרת,מצווה עליי שאשה מאחורה,קונקרטית משו.
"מהר,תחגרי חגורה,לאן את צריכה?"
מבוהלת אני עונה לה "לראש פינה"
"אני מגיעה לשם,אני עוצרת לך בכניסה"..
מודה לה מקרב ליבי ומבינה שאני צריכה לשתוק.
נהנית לי ממראות הירוק שהגשם השאיר אחריו...
יורדת בראש פינה,והפלא ופלא יש לי חמש דקות מלאות.
כמובן שהלכתי לקנות שוקו (עוד חלב לא יזיק ללחות שיש לי בגוף)
עולים לרכב,בדרך מדברים על המטופלים שלנו,כולנו התחלנו קליניקה שבוע שעבר,כמובן שהמטופלת שלי לא יכלה להגיע שבוע שעבר,כך שאני פוגשת אותה רק היום.
אני מודיעה לחבר'ה ברכב שאני כבר יודעת מה מצפה לי,האינטואציה אומרת שיש בעיות של גיל מעבר..
כמובן שעכשיו,בדיעבד (לא "כמובן" במובן המובן מאליו..)אני יכולה לומר שאכן היא באה בשל כך ובשל עוד מלאנתלפים סינדרומים..
הגענו ללימודים,
עד שתיים עשרה בצהריים יחסי מטפל מטופל-חופרים את המינד עם המורה הפסיכוטראפיסט שבחרו עבור הכיתה היאנגית שלי..
שתיים עשרה ארוחת צהריים מבושלת
ואז קדימה,למרתון עם המורה הכי זריזה שיש...
קצב הכתבה מטורף,המון פרטים,אין מצב לאבד פוקוס,דקה אחת בנדידת מחשבות ופיספסת עולם ומלואו.
והיא עוד בהריון,אז אין מצב להעיז להפריע את מנוחתה..
שלוש וחצי כמעט אחר הצהריים הגיע לו לשעון.
מתכוננים לקליניקה,זוגות מטפלים נפגשים עם המורים ומתדיינים על הקייס..
אני בציפייה לקראת הפגישה עם המטופלת שלי.
נרגשת.
טיפול דיקור ראשון,
טיפול דיקור אמיתי ראשון..
לפי הקודים של מטפל מטופל.
השעה חמש גם הזדרזה לה להגיע ..
אני וש' יושבות על ספסל מול הכנרת.מכינות את עצמנו לקראת הקליניקה
פתאום נשמעת צעקה של שמי באויר..
הירח על הכנרת,שעה מטורפת של ערבוב צבעים,ממש הזדווגות של היום אל מול הלילה..
ופתאום אני רואה את אבא שלי.
פאקינג אבא שלי,הגיע מב"ש והחליט להפתיע אותי..(זה כבר שייך לסיפור אחר)
פינק אותי בחיבוקים וחיוכים וחיזק אותי.
אח"F אבא כבר לא היה,וילדה הקטנה גדולה מתחילה אוטוטו את הקליניקה.
המטופלת נכנסת..
הסשן מתחיל
תשאול מקיף
מאיפה מתחילים? יש לה כ"כ הרבה סימפטומים..
וכמובן שהיא ישר מתחילה לבכות .
מתאים לי לקבל מטופלת כזו..
עינייני נפש..
ידעתי .
זה מדהים לראות איך כל אחד מהכיתה קיבל באופן די רנדומלי את מי שמתאים לו.
אז אמרתי עינייני זמן?
הזמן חלף ביעף..
ולא הספקתי לשאול את הכל
כמובן שלבטחון שלי זה לא הוסיף,למרות שהתשאול והיכמיה היו אחלה.
אבל הסוף הזה השאיר בי לחץ,השאיר בי גולה בגרון..
אז יגידו אחרים שאני נוקשה עם עצמי.
אולי.
אבל ההרגשה קיימת.
אסור לי להתעסק בכל מיני "אם " ולו? " למינהם..
אני צריכה להביט קדימה ולהתחיל לבנות אסטרטגיית טיפול.
תחושות הקורבן התחילו לצוף ולהציף דברים שלא קשורים (ואולי כן ) לדברים בחיים שלי.
הגעתי הביתה
ואני מרגישה הכי לבד שיש.
לא .
יותר נכון
הכי בודדה שיש
לא בא לי לדבר על זה עם אף אחד..
נטייה שכזו..
הפעם לא אברח!
אני מתמירה את זה
אני חייבת
'בקשה
לא רוצה ליפול לתהומות הדאון.
אני מכירה את זה כ"כ מקרוב,ואני שם עכשיו
חורף לי בלב.
חורף.
ולא ממש חמים..
לפני 17 שנים. 2 בינואר 2007 בשעה 22:50
