מבבלגת לעצמי את השכל

לוקח שבוע לשפוט אחד את השני.

לוקח שבוע לשפוט איזשהו סבל.

ככה הוא אמר,לא אני אמרתי את זה.

ואני אומרת שכל אחד מלמד אחד.

הכתובת על העץ הייתה ברורה כמו החריטות של הקליפה על עצמה.
ואני,
אני אוהבת עצים.
שונאת כתובות.

כן
עדיף להיות באי ודאות.
ככה איזה אחד הזכיר לאחת שכמותי

אז הענן שהתעוררתי איתו בבוקר היה לבן.
לבן מדי.
לא יכול להיות שיש לי הודעה כזו בפלאפון.
הוא לא באמת רוצה להיפגש. זה לא אמיתי.
זה קורה רק בכדי שאוכל להרכיב מילים לשיר על אהבה חמוצה.
כזו שנחמצה.
במשך היום היה גם ריח של חלב.
שהחמיץ.

ואני תמיד אשאר עם ההחמצה
על זה שאז הייתי אני -אבל לא אני
רק כי םחדתי,רעדתי,שיקשקתי לבקש את מה שמגיע לי
ממנו.

אז הוא שייך אל הגאיות.
בדיוק כמו שמו..
מפגש בין שני הרים-אותו מקום נמוך בינהם
ויחד עם זאת שופע בצמחייה ירקרקה.
כי שם זורמים המים,לשם המים שואפים להגיע-למקום הכי נמוך.
תמיד אמרתי שאני כמו מים.

ולכבוש את ההר אני כבר לא מחפשת.
בייחוד לא את הגיא.
הוא לא שייך לי.

שואלים את עצמכם על מה אני מזיינת את השכל?
זה מה שקורה כשישנים שעה וקמים לשיר שמרטיט את הלב ומפזר השראה
אה,ובטח קורה אחרי הודעה ממישהו שתמיד רציתי.

משחק החיים