מבבלגת לעצמי את השכל

שפת ימימה.
הקפיצו לי עומס
מה שמעמיס את הדיאלוג הפנימי שלי.
כ"כ מעמיס
מחר אני הולכת לפרוק עומס. מול זה שהקפיץ.

*
איש מהכיתה
אופורטוניסט של חיבוק.
מחפש כל מרחב פנוי בשביל לחבק..
לא חיבוק עוטף
אלא חיבוק נוטף
חרמנות.

ואני...
בנימוס..
מחבקת עם ידיים,אבל מרחיקה אגן..
כמובן שהוא עלה על הקטע.(ועליי ,כוססאממקק)
והוא זרק לי על ההתרחקות שלי בחיבוק.

אני חייכתי ואמרתי לו שלא נעים לי החיבוק הזה..

אחרי שבוע הוא כמעט אנס אותי בחיבוק הזה.
ככה אני מרגישה.
הוא לא ממש.
ואז הוא יצא במתקפה
ככה הכי קל לו להגן
על עצמו.
(ומה איתי??!!)

הסתכלתי עליו במבט של רוצחת
(ואם היה לי גרזן ביד אני נשבעת..נשבעת שהייתי...)

אז הכי כיף לי להתעלם במצב כזה.
לא קל,אלא כיף.
בדגש בגד - כפת חזק על הכיף (לכל מי שלא נכשל בבחינת הבגרות בלשון)

אבל עדיין..
המבט לצערי הוא מילה שותקת
אז מחר אני גם אדבר
כי יש עומס.

שקפץ

כמו טרמפולינה.