מבבלגת לעצמי את השכל

מילות שיר מלפני שנה.
אהבתי שם.
אהבתי אותו עד כלות.

כתבתי שם
"מן השחור העמוק הזה
הנשבר לרגליי בלבן מלטף
פעמת בתוכי את פעימות הפחד
והעונג
כמו קצף הגלים בשעת לילה
נמצא שם תמיד
אך בא פתאום,פתאום.
כל הלילה נעתקה נשימתי
מן החולשה התמידית הזו
ועם שחר הכספת מולי
וחייכתי
חייכת חזרה
את חיוכך המדגדג
את דגדוגך המפתה
המפתה כל כך לטבוע בתוכך
לטבוע ולא לשוב"

*
כמה אהבה הייתה לי אליו
כמה שברון,כמה התמכרות לאכזבה שהגיעה כל פעם מחדש. אכזבה שניבאתי לעצמי. ולו.
היה שם פחד,היה שיתוק,מאוד שותק.
שותק מדי.
התקווה..
לעולם נשארת.
צחוק הגורל

כמה אנ'לא אוהבת לכתוב שירים בפוסט