מבבלגת לעצמי את השכל

אז ככה
יום הזכרון .
טלוויזיה
סיפורים כ"כ עצובים.
השנה הרגשתי שאני לא מסוגלת לעבוד ביום הזה,שאני פשוט רוצה ומרגישה צורך להתייחד עם עצמי אל מול הסיפורים שנותנים הצצה זעומה למשפחות השכולות בטלוויזיה.
יום שלם,יושבת,רואה סרטים ,בוכה,חושבת,לא מעכלת,שואלת שאלות שלא תמיד יש עליהם מענה.
אח"כ מגיע גם טקס המשואות.
ערב לפני ,בערב יום הזכרון,הלכתי לבדי לטקס יום הזכרון שיש כאן בקיבוץ.
עומדת,גאה כ"כ שאני חלק מההוויה הישראלית שדועכת לה עם השנים.
הרבה חשבון נפש מול המדינה,מול עצמי,מול המציאות הישראלית הכ"כ הזויה שכולנו חיים אותה.
מודה על כך שאני לא חלק מהסטטיסטיקה הרחבה של משפחות השכול.
.
היום,בבוקר-משמרת בעבודה.
למי שלא יודע העבודה שלי היא בספא מאוד יוקרתי פה בצפון. בטיפולים.
.
הטיפול האחרון שלי היום היה לי לחוויה,לשיעור,להתרגשות ולתחושה שאין לי זכות בכלל לקטר על ימים שלא טוב לי בהם.
פרופורציות אנשים,פרופורציות.
הלכתי לחדר ההמתנה להביא את המטופל האחרון שלי למשמרת.
א'.
שואלת מי זה א'?
הוא קם לקראתי,צולע.
אני מזהה כוויות בחלקי הגוף שלא מכוסים בחלוק הלבן.
מזהה פציעות,אך עדיין לא יודעת מה עבר הגוף הזה.
נכנסים לחדר,אני מסבירה לא' איך לשכב על המיטה,אומרת לו שאני יוצאת,אני אתן לו להתארגן ואני אכנס תוך דקה
בזמן שיצאתי מהחדר,קלטתי פרוטזה.
יצאתי מהחדר,לקחתי אויר ואמרתי לעצמי שעם כל הקושי,את הולכת לתת לו את הטיפול של החיים שלו.
אני מדברת מהמקום הכי כנה שלי,הכי לא מתייפייף ואומרת שזה קשה לטפל בגוף עם עיוותים.
תמיד קיוויתי שזה לא יגיע,אבל היום,זה הגיע וזה חלק מהמקצוע שלי.
נכנסתי לחדר,הלב דפק.
בדר"כ שואלים את המטופל אם יש לו בעיות רפואיות,במקרה של א' השאלה הזו הייתה חסרת טאקט,אז אמרתי לו :"א' אתה רוצה לספר לי ?" שנינו הבנו על מה אנחנו מדברים
הוא השיב שהוא נכה צה"ל.
עוברת עם ידיי על גופו,סדין לבן מכסה אותו.
חושפת את הסדין אחרי מעבר על כל הגוף ומגלה כ"כ הרבה צלקות.
חורים בידיים עד העצם ממש,צלקות מכוויות בדרגה קשה,עור מחוספס,ניתוחים...
תחושת גועל עלתה בי תחילה,מלא מחשבות מתרוצצות בראש :איך את הולכת לגעת בו? תתעלי על עצמך,
לאט לאט אני מרגישה איך נפתח בתוכי מקום של הכלה,פתאום הגוף הזה הוא סיפור,הוא רסיסים המעידים על כמה חזק האדם שגר בתוכו,הידיים של מתרככות,הכתפיים משתחררות,הכל אצלי מתחיל לעטוף אותו,נוגעת בחורים שעל הידיים,מטפלת בו והכי רוצה לחבק אותו. מחבקת אותו אליי גם בלי שידע.
א' שוכב על הבטן,ואז שמעתי אנחה ממנו
שאלתי אותו אם כואב,ואז הוא אמר שלא,לא כואב לו,אבל הוא נזכר.
שתקתי.
אחרי שתי שניות זרקתי לחלל האויר :"א' אם אתה מרגיש צורך לספר,לדבר אתה יכול. אני מקשיבה"
ואז הוא התחיל.
מלחמת יום כיפור.
הוא סיפר לי את הסיפור שלו
סיפור כ"כ מדהים,איש גדול מהחיים,הלך כנגד כל הסיכויים ,אוהב כ"כ את החיים,מעריך אותם.
מבין מה זה להיות קרוב למוות,מבין מהו טוהר,מה זה אנשים שמחלציפ אותך מהתופת,מה זה להתמודד עם כריתת רגל,שריפה,חרכים,חורים בגוף .לשכב שלושה ימים כשאתה מסומן באיקס-הוא לא יחיה.,מה זה להדליק סיגריה כמשאירים אותו לבד בשטח כשהמרפק עף לו מהפיצוץ.
זמן הטיפול הסתיים,נשארנו לדבר עוד חצי שעה,הוא בכה,אני בכיתי,הוא מחה לי את הדמעות.
וואי
איזו חוויה
בסוף הטיפול עזרתי לו להלביש את הפרוטזה,עברתי תהליך כ"כ עמוק בשעת טיפול
כשהוא יצא הוא נתן לי נשיקה ואמר :"עברת היום שיעור"
נסערת,מרוגשת,מאוהבת באיש מדהים שלא אשכח לעולם.
כ"כ הרבה דברים עוברים עליי עכשיו
כמה כח יש לחיים
כמה אני אוהבת את העבודה שלי
כמה זכיתי היום.

יום עצמאות שמח לכולנו.