מבבלגת לעצמי את השכל

אתמול
עולה על טרמפ אחרי העבודה
סובארו לבנה
נהג,שתי נערות יושבות במושב האחורי,מסתבר שגם הן נקלעו לטרמפ הזה.
הן יורדות לפניי,אני ממשיכה איתו. הוא מביט בי,בוחן את הגופיה החומה והג'ינג שהגוף שלי עוטה על עצמו
"את יפה.."
מזהה מבטא ערבי.
הפלאפון ביד שלי,ככה זה בכל טרמפ. לכל מקרה שלא יקרה.
לא מתייחסת למחמאה שלו,כמעט מחייכת,רק בשביל הנימוס.
"תגידי???" הוא שואל "את מכירה אולי נערת ליווי בקריית שמונה??"
הלב מתחיל לרוץ,הבטן מקרקרת ,ולא מרעב,הסרטים שבראש לחצו על הפליי. ואני כבר מכוונת את הפלאפון להתקשרות . אני לא הולכת לרדת מהטרמפ הזה
עונה לו ב"לא!" החלטי וברור.
הוא מבין שאני לחוצה ומסביר "פשוט לפני חצי שנה אישתי נפטרה מסרטן כבד"
החמלה שבי מנסה לחפש סדק אל מול חומת הפחד. אני לא נותנת לה ביטוי,לא עונה לו.
הוא ממשיך..
"את יודעת איך זה,בן אדם רגיל לדפוק כל יום,ופתאום אין לי את זה,זה כמו שמישהו מעשן ופתאום מכריחים אותו להפסיק,מאז אני רק מחפש לזיין". הוא דיבר מלוכלך,מיוסר,לא רואה אותי ממטר.
אני ניסיתי להרגיע את עצמי ולהשאיר לפחות שבב של אופטימיות שאני לא אהיה אחת מהסטטיסטיקה.
לא מלקה את עצמי על עלייה לטרמפ הזה,אלוהים איתי-אני אומרת לעצמי
ואז הוא אומר לי "את יודעת מה אומרים כשהזין עומד השכל בתחת" ...ואני כבר בסרט שהוא מכין אותי נפשית לאונס.
מתחננת בתוכי שאני ארד בשלום.
הגוף שלי מכווץ,העיניים מתחילות לעבור על סימני זיהוי של הרכב,איך הוא נראה,מה תלוי על המראה,על השפם והעיניים הקטנות.
אני מגיעה לתחנת ההורדה שלי,הוא עוצר. אני יורדת,נושמת לרווחה. הפעם עברתי את זה בשלום. רק שלא תהיה עוד פעם.
אלוהים אוהב אותי,ואני צריכה לשקול בכובד ראש עם מי לעלות לטרמפ הבא.
אין לי ברירה. פה בצפון למי שאין רכב זה קצת בעייתי.
.

שתדעו לכם,יש גם צדדים יפים בעלייה לטרמפ.
זה להיכנס לתוך עולם של מישהו בזמן נסיעה,נופים חולפים על פניי,אותם נופים כל הזמן בתוך רכב אחר,בתוך סיפור אחר. סוג של תקופה,שאני מניחה שתחלוף בעוד כמה שנים.
.
כבר ארבע שנים שאני עולה על טרמפים
תעשו לי טובה,מי שקורא את הפוסט הזה,שידפוק איזה 3 פעמים על עץ,שיגיד חמסה חמסה,ויקווה שלא יקרה לי כלום.
פתאום תחושה לא טובה אופפת אותי,ובאמת שאני משתדלת לא לעלות על טרמפים.
.

חוץ מהטרמפים ,המון נוסטלגייה ממציפה אותי לאחרונה.
השבוע חוויתי געגוע
אני לא אוהבת להתגעגע,יש בגעגוע עצב. עצב כ"כ מתוק,שמרב שהוא מתוק הוא מכאיב לי כ"כ.
אולי כי פעם הייתי טיפוס שנאחז בעבר,היום יש השתדלות להביט אל המחר,אבל לפעמים הגעגוע של המבט לאחור מכה בי את מתיקותו.
סה"כ זה סימן טוב,אני פשוט זוכרת דברים מתוקים,גם את המרים אני זוכרת כמתוקים אז למה לא להתגעגע לפעמים??.
.
עוד משהו שאנ'לא אוהבת זה לחכות
לאחרונה יוצא לי לחכות הרבה. יש משהו כ"כ סטטי בלחכות מצד אחד,ומצד שני יש ציפייה כ"כ אקטיבית.
תמיד אהבתי ניגודים,כמו לרקוד על שתי חתונות,לחוות שתי תחושות במכה.
אמביוולנטית כבר אמרתי??
.
היום ראיתי את היפיוף הניצחי שלי במכללה,הוא לא ראה אותי.
אני עדיין מחכה לו,וגם ממשיכה ללכת
אני מוכנה ללכת מרחקים רק בכדי לגלות שמש חדשה.אני גם שוכחת שהשמש היא אותה שמש.
"אין חדש תחת השמש"- ככה פעם קראו לבלוג שלי.
התגליות תמיד קיימות,רק צריך לגלות אותן. מזל שמגלים. מזל שהן מצריכות חשיפה ע"מ להתגלות...
אחרת מה הטעם??
יש מישהו שגורם לי לחלום עליו כל פרק זמן. לחלום בהקיץ
לו הייתי מציירת,הייתי מציירת את החיים שלנו לתוך תמונה אחת
הנוסטלגייה שלי ושלו תמיד גורמת לי להתגעגע לתקופה שלא תחזור,אולי בגלל זה אני לא משחררת אותו מליבי. כבר למדתי להתאפק,לא לשלוח לו איזה קומץ מילים בSMS ולחכות לתשובה ממנו שמטעינה אותי למשך חודש. אני כבר מחוסנת,בדיוק כמו שאדם לומד לחיות עם כאב,אני למדתי לחיות עם געגוע.חבל שאין תרופה לגעגוע.
יגידו אנשים שהזמן מרפא. בתחושת געגוע חזק המשפט הזה לא תופס,אפילו מפספס את מהות הריפוי.
ריפוי הוא נגיעה,גיעה בכאב. זמן לא נוגע,הוא רק מתרחק .
מרחק נגיעה.

געגוע

תרופה??
בינתיים שינה תתן לי הפוגה