מבבלגת לעצמי את השכל

יום גיוס
אמא לא הגיעה,היא הייתה בדיוק אחרי ניתוח.
מדממת דמעות על הכתף של אבא,מנסה לעצור את הבכי,להסתיר את הצורך להישאר ילדה.
טירונות,מדים כל התסריט שכל אחד מכיר
לאט לאט גם הרעל נכנס,כשנתנו לי לירות בעוזי. מגניב רצח,אבל לא בשביל מלחמות,מקסימום טומב ריידר.
קורס צפטי"ות.תפקיד סודי,ולא,זה לא צופה על ציפורים,לא היו ציפורים בסיפור,ההפך.
ביקשתי חטיבה וכמה שיותר רחוק מהבית ככה יהיה לי יותר קרוב ללב.
אבל מה לעשות שהציבו אותי בפאקינג אוגדת מילואים רבע שעה מהבית,בבסיס פתוח שרק אני בתפקיד סגור (והטבחים,והתורנים והאחות הג'ינג'ית ומיצי החתול)
מגיעה לבסיס,חום של נגב ונקודות של ירוק זית בגוון מדי ב'.
מגיעה לכ"ס....
יש ניחוש לראשי תיבות??
כלא סורי? כפה סחור? לא ולא.
"כתב סתרים"
ראשי תיבות שצופנים בחובם חדר אחד גדול,מכשירים סודיים,אסור לפתוח חלונות,אסור לאף אחד להיכנס פרט למורשי כניסה,אסור לי להשאיר את החדר לבד.
אני ועוד מישהי,למשך שבוע שלם באותו חדר,ישנות,אוכלות,אעלק משרתות בצבא.
משרתות של כלוב.
התפקיד היה שבוע שבוע,למען איזון חירפון.
מגיעה לבסיס,צעירה...
"את נשארת שבת.."
סבבה
יום שישי בבוקר מגיע,אני מתעוררת. הצפטי"ת שחולקת איתי משמרת לא בחדר,אני מחכה לה.
מתה להשתין,היא נעלמה....
אין לי למי להתקשר,הדקות חולפות,הופכות לשעות,הרעב מתחיל לקרקר לי את הבטן,שלא לדבר על השלוחית שמתפוצצת,העצבים מתחילים לעלות,חוסר אונים מתחיל לחלחל. אין לי למי לפנות,לא מכירה אף אחד,אסור לי לצאת מהחדר.
הצפטי"ת המתחשבת החליטה לצוץ בשעה 6 בערב. אני עם דמעות בעיניים דופקת לה מבט כועס,לא אומרת מילה.
בערב חתכתי הביתה לכמה שעות,ברב טוב ליבי הבאתי לה אוכל מהבית,נכנסת לכ"ס,מגלה שיש מישהו שיושב על המיטה שלה,אני מבינה שאני צריכה ללכת לישון.
המיטות שלנו אחת ליד השנייה בצורת ר'.
אני עם השמיכה על הראש,שומעת נוזלי כוס מתחכחים. הבת זונה מזדיינת איתו בלי בושה..
ואני בוכה בשקט.
ככה התחיל השירות שלי
שלושה חודשים הייתי בהלם ,מהטראומה לא דיברתי עם אף אחד בבסיס.
היה לי נוהל בוקר קבוע,יוצאת עם תה,יושבת 10 דק' על המדרכה,חווה אור שמש ,מעשנת סיגריה,ונכנסת לכוך למשך כל היום.והלילה.
צה"ל.
אחרי שלושה חוד' העיפו את השרמוטה מהכ"ס. והחליפה אותה מישהי מדהימה,שבזכותה עברתי את השירות בשפיות.
היה לא קל
לוקחים ילדות בשיא שלהם,וכולאים אותם בתוך חדר תחת כותרת של תפקיד חשוב.
מדברות עם אנשים דרך צוהר של דלת מברזל,ישנות עם מכשירים פולטי קרינה,ונותנים להם צ'ופר שבוע -שבוע.
אני באמת לא מאמינה שלא עשיתי כלום בזמנו בשביל לצאת משם
באיזשהו שלב ציירנו גרפיטי ענק על אחד הקירות בכ"ס -גוונים כתומים עזים של זריחה,עץ ועל כל זה רשמנו freedom בענק.
תקופה מטורפת.
גידלנו חתול בכ"ס,גם עכברים החליטו לגדול שם,שלא לדבר על ג'וקים. אבל לפחות הם אירחו לנו חברה.
התקופה הזו,בדיעבד כמובן,ואך ורק בדיעבד,לימדה אותי להתמודד עם פחד שכלל האוכלוסיה נראה לי מפחדת ממנו (וסליחה על ההכללה) -הפחד מלבד,משקט.
אין לך לאן לברוח,אתה סגור בין ארבע קירות,ולא רק שאתה סגור,אתה מבודד ואין לך אפשרות לעשות עם זה כלום.

אז חושלתי.
אני יודעת מה זה להתמודד עם עצמי,כשאין למי או לאן לברוח,אני יודעת להתמודד עם חוסר האונים שיש לפעמים בלבד,אני יודעת לחכות בסבלנות. כי הכל זמני לא?
השתחררתי.
לא רק מהצה"ל
השתחררתי ממי שלא הייתי. דמות שקטה וכבויה שלא ידעה את עצמה.
ככל שמכבים אותך יותר,או ככל שאתה מכבה את עצמך יותר (זה לאלקטרו),מנגד נולד דחף להדליק,להבעיר,לשרוף את מה שאתה לא.
בהתחלה הדלקתי גפרור,אז בחופשת שיחרור ירדתי לעבוד באילת. לבד.
לא רואה ממטר,משהו בבטן מתחיל להידלק. ניצוץ קטן,לימים למדתי שהסינים קוראים לזה ming men
אחרי אילת חזרתי הביתה,כי הפסיק להיות לי שם טוב.ארבעה חודשים הספיקו לי,לא משכתי עוד חודשיים בשביל לקבל את המענק,כי הלקח הגדול מצה"ל היה לא להישאר במקום שלא טוב לי .
אז פאק עם הכסף,אני ממשיכה.
חזרתי לב"ש,עבדתי...
חסכתי
ועפתי להודו
שוב לבד.
לא רואה ממטר,לבד על המטוס,הגפרור הפך ללפיד
נוחתת ב2 לפנות בוקר,ריח מוזר באויר,עולם שלישי. לא מפחדת מכלום.
חצי שנה של שיכרון חושים,של היכרות כמעט מעמיקה שלי עם עצמי,והחיוך חזר,הדלק נשפך לי לתוך העיניים ונדלק בהן הניצוץ .של החיים.
בהודו החלטתי שאני הולכת אחרי חלומות
אז קניתי בהודו את הקישוטים לבית שלי בצפון. כי ככה חלמתי,לעבור לצפון.
אחרי ארבעה חוד' בארץ מצאתי את עצמי בצפון,לבד.
לא מכירה אף אחד,ילדה דרומית שעושה הסבה צפונית,בקושי יודעת מה זה עמק הירדן וכבר עם דירה שכורה ליד הכנרת ,נירשמתי ללימודי שיאצו...
במהלך הלימודים החלטתי שאני רוצה את הדבר האמיתי.בשבילי כמובן,רפואה סינית.
אחרי שלוש וחצי שנים,מהנקודה הזו של חיי,שאני יושבת ,שוב לבד,מול המחשב,עם דממה דקה ברקע -זו הייתה החחלטה של חיי.
יש לי דבש בחיים,אני מקשיבה ללב,ברגעים קשים אני לא נופלת לתהומות,כי אני שלמה במקום שבו אני נמצאת.
יחד עם זאת
באמת שמיציתי את הלבד.
יש אנשים מדהימים שאספתי לי בדרך,אחד אחד גוש זהב טהור.
אחרי הכתיבה של הפוסט הזה אני גם יכולה להבין את ש' חברתי הטובה כשהיא אומרת לי שהיא אחת הנשים הכי חזקות שהיא מכירה.לעיתים אני שוכחת את זה,אבל עמוק בפנים אני יודעת שיש לי כח סבל או כח חיים( -תלוי איך מסתכלים על זה) חזק בטירוף

אבל עכשיו,שזה עכשיו שנמשך כבר כמה שבועות בצורה מזוככת ואמיתית בא לי משהו קרוב יותר. הכי קרוב. הקרוב ביותר.
ואני באמת בוחרת לא להיות לבד יותר.

עכשיו נותר לי....