מבבלגת לעצמי את השכל

כשאני נמצאת בסיטואציה שמרב שהיא חשובה לי אני כ"כ מודעת לאירעותה.
חולפת כחלום,מרגישה כחלום
לא רוצה להתעורר,
והפלא הוא שהכל מציאותי. קורה,כ"כ קורה,עד שאני מרגישה שכולי חיים,מלאה בנשימה תאית של מיליארדי מיקרו אורגניזמים זעירים בגופי שמרכיבים אותי.
והלב פתוח כמו סכר ע"מ לקבל את שפע המים ששוצפים אל תוכו.
והמים הם הרגש שאתה מוצף בהם,כ"כ מרווים את ייבשות הנשמה...והכל נרטב ומתעורר לחיים
גם אם שעה אחרי שהסיטואציה חלפה אתה מרגיש את הצביטה שזה נגמר. וזה הכי נגמר שיש,כי כשזה נגמר אתה מבין כמה חוסר יש בך ,כמה צמאון לאותם מים זכים.
ואט ואט מתחיל להצטבר לו מחדש החלל,החור הזה שאני כ"כ מכירה ביום יום הרגיל.

כן...
אז אתמול זה קרה.
ולארבע שעות הייתי הכי חיה שיש
כל רגע היה מקודש,כל מילה שנאמרה הייתה מדויקת ונצחית
כל נשימה הייתה למים חיים.

יש רגעים שחשבתי שאולי היה יותר טוב אם לא הייתי מגיעה לרמות כאלו של רגש,זה פותר אותך מלהכיר את החור שבתוכך ,אבל אז הייתי מתה.
כל דקה שהייתה אתמול בסיטואציה החלומית שחוויתי- הייתה שווה.
גם אם עכשיו אני..


שוב...

לבד...