מבבלגת לעצמי את השכל

זהו!
התחרפנתי!
הקרסול המזדיין הזה ניטרל אותי מלדבר,מלעבוד,מלהיות בחברת רקע שהוא לא אני.

הפתרון היחידי הוא לדבר עם עצמי בבלוג עלום וסתום בתוך רקע שחור ומלא באנשים בודדים.

צריכה לרקוד,המוסיקה לא מזיזה אותי
הנשמה מתגעגעת לאללה יודע מי
עצובה
שמחה
מאושרת
מחורפנת
ביניינים של בריחות חוסמים לי ת'אויר,ומחר אני אנשום קצת כנרת.
מזל שיש לימודים.
מזל נאחס שאין חיבוקים.

אז מותר לי לפרוק ת'חרא שלי עליכם,מה יש?
שזה בעצם על עצמי
שזה בעצם לא מפרק כלום.
אפילו לנקות קשה לי,מדדה עם בצקת ושטף דם מטורף ברגל של הצד של הלב.

משפחת הלבד.
יש דבר כזה בכלל?
אוהו...
אני יכולה לעשות על זה תזה בבית הוריי...
כמה מסרים שגויים קיבלתי בתור ילדה
כמה מכות ראיתי
כמות דיממה נפשי
אין תשובה
לא מאשימה אף אחד. אבל בוכה מדי פעם. גם זה קורה בקושי.

אין שאלה.

רק שיגיע שינוי כי אני נחנקת מרב אויר ריק.
תכולה של שאיפות ריקות,ללא בסיס
הכל אגדה,
רק לא דאגה.

העייפות תתעורר לה מתישהו,סתם יום כזה
מכירה אותי
ולא מפחדת
גם ככה הכל קפוא.

מחר אמרו שיהיה שרב

.

אני רוצה את אמא