מבבלגת לעצמי את השכל

פתאום אני מבינה...

שלהיכנס לזוגיות מפחיד אותי לא רק בגלל שאני מפחדת לאבד את האינדיבידואל שלי..

אלא מפחידה אותי התחושה לאבד את דלתות הבחירה:
לתהות כל פעם מחדש על קנקנו של אדם חדש מסקרן שאני מכירה ולשאול את עצמי האם אני רואה אותו כבן זוגי.
מן חופש בחירה נצחי,שמשאיר אותי בארץ "נדמה לי",אבל שומר אותי רחוק מהקלחת הבחירית .

עכשיו אני מבינה למה הרבה חושבים שיש לי כנפיים.
אני מכורה לאטופיות דמיוניות,ונראה לי שהגיע הזמן להתעורר,כי האגדות שאמא סיפרה לי בגיל חמש לפני השינה - יש סיכוי שהם שקר לבן של אם שרוצה לצייר לביתה הקטנה עולם ורוד.
כמה פתטי לחכות לאביר.
מצידי שיבוא על קורקינט.

פתטי להאמין בזה?
מפחיד לגלות שכן.

מה אומר מה אומר
או כמו שאומרים "לפעמים המציאות עולה על כל דמיון".
יש מצב.

לוחשת לו הלילה ...
חזונות יוצאים מבית החזה. חזון. חזה. חזון. חזה.
ובחזה שוכן הלב,ושוכנות הכנפיים של הריאות שמפיצות את המרווחים של הנשימה לדם.
הכל הרמוני.

בתקווה שיום אחד גם אני.
כלומר במאה ועשרים שלי.
לכש...
אביט מלמעלה...

ועד אז,יש לי עבודה לעשות

😄

לילה טוב טוב טוב