מבבלגת לעצמי את השכל

תהליך של כמה שנים שאני שואלת את עצמי שאלות על עצמי ועל מהויות למינהן.
לאט לאט מתגבשת לה שמיכה אוריורית של אמונה.
תשובות על אמונה
בעצמי
באנשים שסובבים אותי
בעולם הזה שאני חיה בו
ובהוא שם למעלה שיושב ומשקיף בגאווה איך אנחנו עובדים כמו נמלים חרוצות גם כשאנחנו חותמים אבטלה בלשכת הסעד.
כל טעות,כל משגה בחיים שלנו,כל מכשול...
הוא שם כדי לקדם אותנו.
כן כן,אני יודעת שאני נשמעת קלישאתית לפנים עכשיו,אבל פאק ד'ה סיסטם.
בתוך כל התהליך התשובתי הזה,
בתוך כל העצמה שיש לי בדרך,
בתוך כל השביל הזה של הפאקינג חיים שלי,
אני מתחילה להתקרב.
עוד לא החלטתי למה
אבל אני מתחילה להתקרב
להבנה המזערית עד כמעט אפסית שיש כח מעליי שמכוון את התנועה.
ההבנה אפסית כי הגודל הוא עצום,עד בלתי נתפס.
בתוך כל התשובות האלו,שהן לא בהכרח תשובות בעלות הגיון,
זה לא תשובות חותכות בקו ישר,התשובות הן יותר בספקטרום רחב ,לראות מהלכים שלמים של נסיבות חיים ומפגשים שמולידים השתלשלות מטורפת.
והראייה הזו שומרת אותי אופטימית,רגועה
זו התשובה
כי כל מה שקורה צריך לקרות. הלא כן?

בתוך כל ההתקרבות הזו,יש מקום זעיר וקטן בתוכי שמתחיל להוליד בי שינוי
מושך להתקרב יותר לאור.
תמיד הרגשתי כמו סוג של פרפר.
(וחוץ מזה פרפר עלול להישרף מהאש,אז אני אוהבת סיכונים,תהרגו אותי)

.

חשוב לי לשמור על המקום היהודי שבי
לא בכדי למנוע התבוללות.
אלא כי זה נכון לי
אני מבינה את הסיבות לשמירת נידה למשל....
לא כי אסור
אלא כי יש שם משמעות סמויה מעיני עיוורים
יש שם עומק
יש שם כלים לחיים נכונים יותר
לחיים אמיתיים יותר
לחיים טהורים יותר.


אגב,למי ששואל את עצמו
התשובה שלי היא לא חצאית וכיסוי ראש
היא בדרך שלי.
דרך העיניים שלי
אז לכל התגובות הצפויות של "את חוזרת בתשובה?"

התשובה היא כן ולא.