מבבלגת לעצמי את השכל

היא מתקשרת אליי כשבשמיים נשאר אבק של אור מהשמש
ממש כשהכוכבים מנצחים את החושך ,והירח מתחיל להתחזק
"אני בדיוק מכינה ג'וינט,בא לך?
וואי סבבה,מתאים.
כמובן שאפילו שאנחנו גרות מרחק של נגיעה אחת מהשנייה וההיינו כל היום יחד בלימודים ושאנחנו הולכות להיפגש אוטוטו אנחנו נסחפות לשיחה בטלפון.
בתוך בליל של מילים היא אומרת "בואי נצא לטיול רגלי"
אני בתשובה אומרת לה תביא ת'ג'וינט.
יורדות למטה,שתינו עם בקבוק של מים ביד,משלבות ידיים והולכות לאיטנו בשבילי הקיבוץ הפורח.
אויר נעים וקריר.כן כן קריר,אחרי שרב גדול.
גם האויר בנשמה מתחיל להצטנן,נשאר לנו רק מבחן אחרון ואנחנו בחופשה.
בשבועיים האחרונים אנחנו אחת בתוך התחת של השנייה,יושבות כל היום על השולחן בבית שלי ולומדות למבחנים. אנחנו אחלה צמד ללימודים למבחן , גם במבחנים של החיים אגב,
פתאום הלחץ ירד ונפער לו פתח שגורם לנפש להרפות מעצמה.
מתפנות לנו לשיחות נפש ,מעבירות אחת לשנייה את הג'ויינט,מדברות על החיים,על הקשיים,על הזדהויות למינהן...
בדרך נקלעות למסיבת סיום של בית הספר האזורי של הקיבוץ. קהל גאה של הורים מתרכז בתוצרים שלו על הבמה . כל ילד שם אחד ומיוחד לזוג הורים בקהל (במקרה האידיאלי כמובן).
הטקס מסתיים ,שקט שורר על הבמה ורק מחיאות כפיים נשמעות
זה היה פתאום רגע כ"כ מיוחד בשבילי
אור קלוש נשפך על קהל ההורים ורואים רק ידיים שמפיקות צליל אנושי כ"כ יפה.
כפיים
ואני חושבת לעצמי כמה יפה זה.... שפה אוניברסלית,אתה רוצה להודות ,להריע,אתה פשוט מביע את זה בקול אדמתי של זוג ידיים שיוצאות מהלב....
לב פועם בתוך מחיאות כף.

כ"כ יפה

אנחנו כ"כ יפים כשאנחנו בטוב.

כ"כ