בעבודה.
טיפול אחרון ב"בית היסמין" - טיפול זוגי... שני מטפלים,שתי מיטות ,שני מטופלים.
יש משהו בטיפול זוגי שאין בטיפול של אחד על אחד.
יש המון למידה,כל מטפל מציץ מדי פעם למיטה שמולו לראות דרך עבודה אחרת,לפתוח את הראש לטכניקות חדשות,ובכלל האינטראקציה הטיפולית קורית לא לבד. אחד מלהיט את השני.
הסתיים הטיפול.
יוצאים החוצה
הוא אומר "את עובדת מאוד יפה,מתי את עושה לי טיפול?"
מצחקקת
"מתי שיהיה זמן?" שואלת בציניות
כיף לקבל פידבק ממטפל.
שבע וחצי בערב,ידעתי שאין לי היום את ש' שעובדת איתי,מה שאומר שאין לי טרמפ מוכר.
צריכה לעמוד בטרמפיאדה..
רוחצת ידיים,נותנת תשומת לב ליד שמאל,מדברת אליה -בבקשה אל תפתחי דלקת.
יש רגישות וסימני אזהרה...
המים הקרים זורמים עליה.
יורדת מהמדים הלבנים,עולה על מדי שרה וקדימה לטרמפיאדה.
בהליכה הרגלית שיש לי אני פונה בבקשה להוא שם למעלה שישלח לי טרמפ מדוגם - משמע טרמפ בדוח עד לבית שלי שנמצא במרחק 40 דקות נסיעה. בבקשה שיסתכם בטרמפ אחד.
שולחת אצבע לרכבים
עוברים כמה וכמה,בינתיים מוציאה את בקבוק המים ולוגמת.
רכב לבן עוצר
איש מבוגר
"לאן אתה מגיע?"
"לקיבוץ ליד קריית שמונה"
יש! יש לי טרמפ עד הבית
עולה ב "תודה ,ממש תודה"
חוגרת את עצמי
בדרך מתפתחת לה שיחה פילוסופית .
"אתה גר בצפת?"
"לא ,אני גר בשניר,עובד בצפת"
עוד לא מרשהלעצמי לשאול במה עוסק השיעור שלי.
"ומה את עושה כאן? את מXXXX במקור?"
"לא במקורותיי אני דרומית בכלל"
"סטודנטית?"
"כן.."
"מה לומדת?"
"רפואה סינית"
חיוך סקפטי עולה על פניו. מקבלת בברכה. אין התנגדויות שעולות בי,אני די בטוחה במקום שאני נמצאת,לא צריכה להוכיח את עצמי,או את הדרך שבה בחרתי. פעם זה לא היה ככה. עניין של אמונה אני מניחה.
"ואתה מה? "
"אני עו"ס"
בבורות לא מוסתרת אני שואלת אותו "שזה אומר??"
"אני עובד סוציאלי"
הופה...
פה נפתחת הנסיעה לכיוונים פילוסופיים ביותר.
אח"כ הוא גם הוריד אותי בשער של הקיבוץ.
מגיעה הביתה
נוחתת
משלימה פערים עם חברה טובה בעזרת המצאתו של מיסטר בל - יהי זכרו ברוך
מדברות על הסוד,עליי,עליה ועל החיים.
אני אוהבת אותה מאוד.
בתוך השיחה אני נודדת במחשבה לכמה שנים קדימה ומדמיינת אותי ואותה באותה סיטואציה,רק משפחתית יותר. של כל אחת מאיתנו.
אח"כ שמה את התיקון הכללי. מנגן לי בצלילים מזרחיים תפילת תהילים שאותה אני צריכה אחת ל..
זה מטעין אותי.
נשכבת על הריצפה
פתאום העיניים מתמקדות על הורידים הבולטים שבידיים,מתבלטים להם מהמנח
ואני מוצאת את עצמי מתבוננת בכפות ידיים שלי ונתקפת אהבה בעצמי.
כמה מוזר
מסתכלת על כפות הידיים האלו,שאוהבות לעשות טוב ,לעיתים גם לפרק שרירים ואנשים
והדייים האלו...
האם אני מודה להם????
מוצאת את עצמי מתחילה לנשק אותם ואומרת בקול "תשמרי על עצמך,תשמרי על עצמך"
(נשבעת שלא השתגעתי!!) ,מוצאת את עצמי מתאהבת בעצמי,מגלהשאני כבר ממזמן מאוהבת בעצמי .
כמה אהבה יש לי אליי.
לעיתים אני שוכחת את זה..
יש רגעים קסומים בחיים,אני אומרת לכם.
יש חיים בורידים
לפני 17 שנים. 1 ביולי 2007 בשעה 20:50
