מבבלגת לעצמי את השכל

קחו דמות
אם אפשר של אישה. ואם אפשר יותר אז צעירה.
בוקר
היא פותחת את העיניים
אין זמן התפלשות במיטה,לא כי אזל לה הזמן,אלא כי היא רחוקה מלהרגיש שהיא רוצה להתפנק.
היא בתקופת הצריך. אין לה חשק לגינונים עצמיים.
עוד בדקה הראשונה שהמנוע במח מתחיל להסתובב בחריקות אימתניות היא אומרת לעצמה :"תגידי,תגידי מודה אני".... כיוון מערב במוחה אומר "בשביל מה?"...
חוסר חשק. אחרי סופ"ש שהבית שלה היה מלא בשמחה,באנשים שאוהבים אותה,באנשים שהנתינה שלה אליהם לעולם לא תחדול.
אבל הם הלכו
והבית
הבית שוב ריק
למרות כל הצבעים שבהם הוא מקושט,למרות החום,הרהיטים שאבא בנה לה,הידיות לארונות שהיא הביאה איתה מהודו,למרות עדנית הפרחים,למרות הכל
יש שקט.
שקט של מעבר לשקט
יש שקט שמביא לה ת'רעש,יש שקט שמביא לה חשק
להיות בשתק.
אח"כ מקלחת
יציאה לעבודה
טרמפ וכל הבלה בלה בלה
לפני הכניסה לממלכה המפנקת שאותה היא מייצגת היא עוטה את מסיכת החיוך
לא כי היא חייבת,אלא זה הזמן היחידי היום שבו יהיה לה מקום לחייך,ולא למראה.
חמישה טיפולים,והיא רק רוצה לנוח
הפידבקים של היום רחוקים מלמלא אותה
מרב שהיא מרוקנת היא לא מסוגלת להכיל. בא לה להקיא את עצמה מתוכה.
ערב
היא חוזרת לבית
פרחים ורודים על שולחן האוכל מזכירים לה את ארוחת הערב שאירעה בביתה
הדי הקולות עוד מהדהדים מהקירות.
ישר למקלחת
לא,לא בא לה להתקלח,היא רק שוטפת את הרגליים שהיו יחפות בזמן הטיפולים
כל השאר נשאר מלוכלך
יש שיקראו לזה "גוף נפש"....
הנפש עכורה,גם הגוף מעדיף להישאר ככה. אפילו את המדים הלבנים היא לא משילה משיריון האפטיות שלה.
עיניים עייפות...
מתאבנת מול הטלוויזיה. לא מוציאה מילה. 4 שעות של בהייה מיותרת.
אח"כ היא קמה להשתין,מתכננת עם עצמה את הפורקן היומי בבלוג שמציל אותה מעצמה.
עומדת מול המראה :"לפחות תשטפי פנים יא ג'יפה". היא פותחת את הפה,מחייכת
מגלה דימום מהחניכיים,אפילו את טעמו המר של הדם היא לא הרגישה.
ככה זה כשאין טעם בחיים. חכמי סין ישר מתחילים לעשות אינטרפטציות והדיאגנוזה שלהם היא "דימום בחניכיים = חום בקיבה"... אח"כ היא מגחכת בשתיקה "איזה חום בקיבה,קור בלב".
אירוניה והומור לעיתים יכולים להיות שילוב אכזרי לפעמים.
יום ראשון היום
ככה נפתח לו שבוע
הכי לבד שיש
בדממה
.