מבבלגת לעצמי את השכל

מגיעה אליו
נכנסים לחדר
מורידה את נעלי האצבע,הוא מסמן לי לעלות למיטה.
ילדה ממושמעת,הלב דופק . מתיישבת
הוא יושב בקצה המיטה,כפות רגליי אל מולו. הוא מתבונן,אני מחפשת מה לעשות עם הידיים שלי.
חשופה,ובוחרת להיחשף..
הוא ישר מתחיל "אז דיברנו על חופש..."
מהנהנת ומחכה להקשיב למילותיו שנשפכות.
בין לבין אני שמה לב לבריחות שלי,נזכרת במהלך שבוע ההתבוננות בחופש שלי ,בדיוק כמו שהוא ביקש בשבוע שעבר.
מנסה לנסח לעצמי משפטים בראש ע"מ שאציג אותם בצורה נהירה,אולי גם מהירה.
נותנת לו את חופש הדיבור בדיבור שלו על החופש שלי.

"אז היום אנחנו נעבוד על המקום הזה" -הוא מסמן על עצמו את המקום .
אני לוקחת נשימה ארוכה,מתוחה כמו מסטיק שנגמר לו הטעם.
"תשכבי"
הוא מכבה את האור
"אז יש לך שם חור"....
-"כן"
"תתארי לי אותו"
-"לא יודעת,קשה לי להסביר,שתי תחושות מהולות במיקס מטושטש ובעלות קיום משל עצמם,זה כמו תחושה של עודף מצד אחד וחוסר מצד שני. כאילו יש לי שם משהו תקוע ,ויחד עם זאת חור. פשוט חור"
"זה מרגיש לך כמו קוץ?"
חושבת על ההגדרה...הוא קולט את הבלבול שלי וממשיך :"את יודעת קוץ יכול להיות לי באצבע ולהציק לי,אני יכול להחליט אם אני מוריד אותו עכשיו,או בסוף היום. בכל מקרה הוא יהיה שם ,כשאוריד אותו גם יישאר כאב,אבל כאב שיביא להחלמה"
-מסכימה עם הדימוי הקוצני משו...
הוא ממשיך..."אז עכשיו אני אשים לך קוץ כדי שתוכלי פיסית להרגיש אותו"
הוא מבקש ממני לעצום את עיניי ,הוא דוקר אותי עם עט פרקר בדיוק בנקודה שאין לה מורשי כניסה אצלי....בדיוק במפתח הלב,בחריץ שבו מסתיים לו הסטרנום :" זה הקוץ ".
אני מתכווצת... הוא מבקש ממני להתבונן איך הגוף שלי מתכווץ,איך הידיים פתאום שורטות את המיטה,איך הנשימה פתאום מוחזקת,איך הגבות שלי מתכווצות. הוא לוחץ חזק יותר.... נכנס בי עם העט ונכנס בי עם מילותיו,
כואב לי שם,לא כאב כואב,אלא כאב מציק,אגור.
אני שמה לב כמה שנים אני ככה,סוחבת פאקינג שק של אין לי מושג מה בתוך נקודה כ"כ קטנה וכ"כ משמעותית.
לאט לאט עטף אותי עירפול, המח שלי נאבק ,הוא לא רצה לשחרר ,הוא לא נתן לי דרור להוציא באמת,
היה לי קשה,היה לי קשה לשמוע את המטפל שלי מבקש ממני להוציא, איך אני יוציא? אני לא יודעת להוציא,זה כ"כ קשה. אני סוג של אוגר ,טלאים על טלאים - אוגרת בלאי שיוצר בלות .
הטיפול הלך והתגבר,הוא התחיל לנענע אותי לכל הכיוונים,ביקש שאעיף אותו ממני לכשהכאיב לי בנק' הכואבות :"אל תרשי לאף אחד להכאיב לך,תוציאי,תעיפי אותי..."
באיזשהו שלב נבהלתי. לא התאים לי,ועדיין המשכתי -לא ידעתי אם זו התנגדות של השכל הישר שלי או ההוא העקום,שמפחד ונאחז .
שום דבר לא היה לי ברור,לא ידעתי מה ואיך אני מרגישה,רצו שם כ"כ המון מחשבות , כמו נמלים חרוצות שעומלות .
(אגב,סתם פינת "הידעת" קטנה :נמלה לא ישנה לעולם...אז כל מי שעצל,שילך לעשות סיבוב ליד איזה נמלולית)
היה שלב שהוא ממש נכנס לזה. המטפל...
אני הרגשתי שכאילו אני עומדת מהצד ומשקיפה,לא באמת בפנים. היה לי קשה,קשה כי לא ידעתי איך לאכול את זה ...
עם כל המסקנות,אני עדיין באמת לא מבינה מה היה שם.

סשן....
מסוג אחר...

אח"כ יצאתי לרחוב,הכל מתנהל כרגיל,ורק בתוכי יש סערת הוריקן שמקבלת סחרחורת מהסיבובים של עצמה.
החלטתי להתפנק בשופינג- כמובן גחמתה ונחמתה של כל אישה בעלת אסטרוגן משובח
אח"כ התיישבתי לי עם עצמי בחומוסיה ..
ומשם לעבודה.
לא התחשק לי לטפל ,וכל טיפול נאבקתי עם עצמי בשביל להיות שם..
אז כמובן שזה החליש אותי יותר..
ועכשיו
אני עייפה מתמיד

ובאמת
באמת שלא יודעת מה אני מרגישה,אבל חייבת לפרק,אז תסבלו בשקט, בדיוק כמו שאני עושה.

ימים שקטים לאחרונה
לכאורה