מבבלגת לעצמי את השכל

מישהי אחרת.
בשבועיים האחרונים יצא ממני איזשהו חלק,בו זמנית נוצקה יציקה של פלדה בתוכי.
אטומה לעצמי,משהו אחר מקיים אותי
הרגליים הולכות במקומי,הידיים בשלהן,הסיגריה מנשימה אותי.
משהו קורה..
גלגלי שיניים חלודים מתחילים לנוע בעצלתיים כמו לא הסתובבו מיליון שנה...
מתחילים לחרוק בתוכי.
כאילו אין לי מקום בתוכי,לא בא לי אפילו למרוד.
אני רק שורדת,לא מחפשת הנאות,אוכל טעים,חיוכים ואנשים...
על אוטומט. שבועיים ארוכים.
הכל עובר לידי,לא דרכי. כמעט הכל.

דועכת.
לאט.
מתפסמת כאילו אין מחר..
פאק!