הולך יחף

הדיסוננס שבין הידיעה (לפרקים ההבנה) שהכל מתמצא במקבץ אטומים קטן, זניח, הנע באופן רנדומלי ללא משמעות לבין חוסר היכולת לקבל החלטות במנותק מהסביבה, מתסכלת מנשוא. 

הרי אחד המבין את הראשון ינצל את הארעיות עד תום - לטייל, ללבוש, לרקוד, לשכב, לעסוק, לדבר, לפגוש, לאכול, לגדל.
אך בפועל אנו מתאימים את עצמנו לסביבתנו בין אם ביישור קו ובין אם בהתרסה אך כמעט ואף פעם שלא בחשיבה חופשית ומשוחררת.

ואולי אין זה הוגן לצפות לכך? הניתן לצפות לחופש פעולה כשנולדים למערכת נוקשה אשר לא מרחמת על התועים?

... אולי לא באופן מושלם.

אם נדע לדמיין את חיינו כך שבערבות ימינו נגיד: ״היו לי חיים נהדרים״ - נדע איך אנחנו תופסים חופש, ואולי אף נבין מהי משמעות החיים (בשבילנו) וכך נדע איך לחיות אותם.

*המציג אינו רופא