|
|
|
התרחקי מהחלון שלי
בהליכה או בריצה.
אני לא האחד שאת רוצה, בייב
אני לא האחד שאת צריכה.
את אומרת שאת מחפשת מישהו
שהוא אף פעם לא חלש אבל תמיד חזק.
שישמור עלייך ויגן עלייך
בין אם את צודקת או טועה.
מישהו שיפתח כל דלת ודלת
אבל זה לא אני, בייב.
לא, לא, לא, זה לא אני, בייב.
זה לא אני שאת מחפשת
קום בני, קום.
נער מעלייך את האבק, הדרך עוד ארוכה ורצופה הרפתקאות.
קום בן, קום.
תחושת ההחמצה תחלוף ותיהפך לזיכרון עמום וצובט.
קום בן, קום.
העלבון צורב אך מטעה את הערכת עצמנו.
קום בן, קום
פצעי הלב יאטמו ואליהם עוד יתווספו חדשים.
אל תתן לגלד לאטום אותך. הרגש הוא השקעה: The greater the risk, the greater is the reward
מפקד היחידה אמר למפקד שלי: "אי אפשר לחתוך לציפור את הכנפיים ולצפות ממנה לעוף"
אבל אני חושב שלמיעוט לא זניח - זו תחושת החיים המלווה אותם.
לעוף
היא רוצה מפה.
עד למקסיקו
לחצות את קו הים
בצפון צפון הרחוק הדבר האמיתי.
פה ערבי ושם יהודי.
כשהאלכוהול ירד
ואיתו ההשפעה
השליליות חזרה
והמודעות העצמית
כמה עצוב היה לו לאדם לגלות שהוא לא המרכז.
במשך זמן רב מדי חשב שכל גרמי השמיים סובבים סביבו.
לאחר מכן גילה שזה הוא שסובב סביב השמש.
אך גם זה לא החזיק הרבה זמן עד שגילה כי גם השמש שלו איננה מרכז של שום דבר אלא סתם כוכב חסר חשיבות אי שם בשולי גלקסיה עצומה המכילה מיליארדים ויותר של שמשות ומערכות אחרות.
בתורה, גם שביל החלב התגלתה כלא יותר מעוד אוסף של אבק לצד מיליארדים ויותר צבירי כוכבים אחרים בתוך יקום אינסופי.
וכאילו זה לא מספיק, פיסיקאיים משערים שגם היקום, אותו מונח בלתי נתפס של חלל עצום, אינו אלא אחד מתוך ערב רב של יקומים. בדומה לבועת סבון בתוך אמבטיית קצף של פעוט.
והינה אני צולל לתוך הבועה שלנו, מתביית אל שביל החלב, לתוך מערכת השמש שאף אחד לא יהיה מודע לקיומה ונוחת על גורד שחקים שעל כדור הלכלוך בו אנו חיים.
וידיעת האפסות הזו משחררת.
לחיים אין משמעות מעשית אובייקטיבית ולמעשים אין השפעה מעבר לאטמוספרה. בדפי ההיסטוריה הקוסמי - היטלר ויוליוס קיסר אפילו לא מוזכרים אז מי אתה?
עם ההבנה הזו מורפיוס אומר לי ״תקפוץ לביניין הבא, אתה חופשי כעת״ ואני רץ לקצה הגג וקופץ.
אך כף רגל שמאל לא משחררת אחיזה. ואני רואה תחתי 120 קומות ומרגיש את עוצמת דפיקות הלב.
זיעה קרה וחיוורון הינם הסימנים לכך שכף הרגל מבינה שהכל נכון אבל מגורים עולים כסף וילדים צריך להאכיל.
אפשר להירגע, הכל עדיין סובב סביב האדם.
האם אתם, אבות לבנות, חשבתם על זה שאתם הדאדי ב"דאדי אישוז" שיהיה לבת שלכם?
זאת אומרת, איך שתתנהג אליה, לאמא שלה, ולנשים באופן כללי - זה היחס שהיא תצפה לקבל מהבני זוג העתידיים שיהיו לה.
וכי חלק מקווי האופי שלך תוכל למצוא בדייט שהיא תביא הביתה.
ולכן, לי אין ספק שאתעב את מי שזה לא יהיה.
היא ארזה את תיקי, אמש, לפני הטיסה.
שעת האפס, תשע בבוקר.
ואני הולך להיות
גבוה. כמו עפיפון. עד אז.
ואני מתגעגע לכדוה״א כל כך, מתגעגע לאישתי.
בודד שם בחלל.
טיסה שלא נגמרת.
ואני חושב שיעבור עוד הרבה זמן
עד שהנחיתה תגרום לי שוב לגלות
שאני לא הגבר שהם חושבים שאני בבית.
לא, לא.
אני איש הטיל
איש הטיל!
שורף את המרעום שלו לבד.
מאדים אינו מקום לגדל בו את ילדך.
למעשה קר שם מאוד.
ואם בכל זאת רצית, לא יהיה מי שיגדל אותם שם.
וכל המדע... אני לא מבין.
זו רק העבודה שלי 5 ימים בשבוע.
איש הטיל,
איש הטיל.
מצד אחד את רוצה להיות הזונה, האסקופה הנדרסת, שפחת הבית.
כל מה שהוא יציע את תגידי כן.
לפתוח את כל החורים - ברור.
להזדיין עם החברים שלו - אוקיי.
לצרף עוד מישהי - בשמחה.
לצפות בך מזיין אחרות - מחרמן.
התפקיד חייך זה לרצות אותו כי הוא הרי אדון יודע כל עם זין גדול.
מצד שני את גם אישה. עם מחשבות, רגשות, רצונות, צרכים. אז אומנם את הזונה שלו אבל את צריכה קשר רציני ועמוק שבו הוא יראה אותך, יידאג לך וינהל איתך שיחות וירשים אותך בחוכמה שלו.
יש רק את הבעיה הקטנה הזו ש״אישה יפה״ זה לא הסרט שאת חיה בו.
גבר לא יילך לזונה בשביל השיחה, הוא בא לזיין, להראות שלו הכח והשליטה בחיים. אחרי זה הוא יילך ולא יזכור ממנה דבר. במיוחד לא את הבעות הפנים.
אז כשזרים פונים אלייך בתואר זונה, מספרים שאצלם אין דבר כזה גבולות, דורשים תמונות ושלל דברים אחרים מבלי שהם בכלל יודעים איך קוראים לך זה לא כי הם הזויים, האינטרפטציה שלהם לאיך מתייחסים לזונה שונה בתכלית משלך.
אז כן, יש זוגות כאלו ויש מערכות יחסים כאלו ואחרות שעובדות וזה נהדר בעיניי.
אבל השאלות הראשונות שחייבים לענות עליה בכנות הן האם זו דרך החיים שלי או פנטזיה שאני רצ.ה איתה בראש למרחקים ארוכים? והשניה - האם האופי שלי מספיק חזק בשביל לעמוד במערכת יחסים כזו?
כבר 20 נשימות שאני בוהה בעיניה, מנתח דרכן את מחשבותיה. היא חריפה. ברור שהיא עושה את אותו הדבר.
אנחנו במרחק חזה נשי אחד אחד מהשניה ואני לומד את תווי פניה. עצמות לחייה הגבוהות מקנות לה אווירה מלכותית ושפתיה האדומות בקונטרסט לעורה הפרצלן. מבטה משקף את שלמדה לאורך חייה בעוד שסודותיה זוהרים דרך הרקמות.
בשני אגודלים אני צובט בחוזקה את שפתה העליונה בעוד שאת התחתונה אני נושך ומוצץ לתוך פי, שואף אותה פנימה עד שהיא מאיימת להתנתק.
כשאני מסיים אני מעביר אצבע על שפתיה, אדמומיותן גברה ונפחן גדל ואני מביט מרוצה. היא מודה לי בנשיקה על האצבע ומכניסה אותו לפיה.
אני אוחז בגרונה בשתי ידי, מצמיד אותה לקיר ומוריד את התחתונים שמתחת לשמלתה.
היא כורכת את רגלה סביבי ואנו מתנשקים בלהט. אני עומד בפתח ומכין את עצמי לכניסה. אני נדחף באיטיות מתואמת עם הידוק האחיזה סביב צווארה. עם כל התקדמות האחיזה מתהדקת יותר. בסוף הפלישה נשימתה נעצרת. גם שלי. אני יוצא באיטיות ומרפה את ידי באותו הקצב.
אנו חודרים אחד לשניה דרך העיניים.
באחת מחשבתי מתרוקנת ומבטי נהיה מזוגג, הכתפיים נמשכים אחורה ושרירי החזה מתרחבים. אני מרגיש איך החיה, הגורילה, יוצאת החוצה, אפה מתרחב ונושף בקולניות.
ידי הגורילה תופסות את כתפיה, מסובבות אותה באגרסיביות ודוחפות אותה לחומה. בנשימות כבדות הגורילה לוחצת את לחיה לקיר עם יד אחת, תופסת בעורף בשניה. היא מושכת את שולי שמלתה והגורילה חודרת בפראות.
מתחיל מהיר אלים ורועש. והיא בגניחותיה מתחננת לירח.
הגורילה מפמפמת בקצב שנדמה כי רק עולה. היא כבר מרגישה שאגנה עומד להיכנע כשלפתע היא שומעת את הגורילה שואגת ארוכות ואותי נופל על גבה. נשען עליה שלא ליפול ומתכרבל בשקע כתפה.
כשעוד הייתי עולל שמנסה לג׳נגל בין חרמנות יומיומית ולביישנות מתסכלת נסעתי לפסטיבל רוח במקום בו הזמן מפסיק והנצח מתחיל.
בסדנא שמטרתה הייתה להביא את הזוג לנקודה שבה הם רגע לפני, נעמדנו בשני מעגלים והסתובבנו עד שהמוזיקה פסקה.
לצערי נעמדתי מול מישהי שיכלה לספר לי באותו רגע את סודות הקיום. אך החלטתי לצלול לתוך הרגש וללכת לאיבוד.
התחככנו לפי הכללים ובסיומה מצאתי את עצמי חושק בה מתוך חרדה קשה. באוהלה היא אפשרה לי להבין מדוע גברים מפחדים למות ומה נותנת התשוקה.
