הולך יחף

בתיכון היו עליה סיפורים שהיא בקטע של בנות. משהו באופן ההליכה שלה וחתך הדיבור... 
סופי הייתה מלכת השכבה עבור החנונים. יפה, זוהרת, חכמה, וחברותית. 
היא הייתה מסתובבת עם סופי, חברות טובות, וכך יצא לנו להתוודע אליה. מעבר לכך לא השאירה חותם. 
10 שנים אחרי עבדתי כסטודנט במחלקת האבטחה של האוניברסיטה. לעיתים ערכתי סיורים בין הפקולטות, לעיתים עמדתי בשער הכניסה ובדקתי רכבים. 
בוקר אחד, בתחילת אוקטובר, מגיע אופנוע לשער ״וואי, מה אתה עושה פה?!״.
האופנוע היה רועש ולא הצלחתי לזהות את הקול אבל משהו בדיבור עשה לי דה ג׳ה וו.
הרוכב, לבוש בג׳קט עור שחור וג׳ינס צמוד המסתיים במגפיים גבוהים, הוריד את הקסדה, שיער חום ארוך התנופף ברוח.
והינה היא (you guessed it) בהופעה שרק הייתה מחזקת את השמועות שהיו עליה. 
התעדכנו קלות ונפרדנו עם ״נתראה״. 
ואכן לא הרבה זמן אחרי התחלנו להיתקל אחד בשנייה יותר ויותר. כל פעם השיחות התארכו ועסקו בנושאים מברומו של עולם ועד טעם הבמבה החדש. 
גם נושאי הסקס ויחסים עלו, היא דווקא לא נמשכת לנשים יותר מהרגיל, דיברנו על אקסים ואקסיות וחוויות מיניות שונות.
דברנו על אהבתנו לסרטי פולחן וקבענו לצפות באחד או שניים אצלה בדירה מתישהו בהזדמנות. 

כשההזדנות הייתה למועד ספציפי הגעתי אליה הביתה. היא הייתה לבושה בשמלה וישבה באמצע הספה, בדיוק מסיימת לגלגל סיגרייה, קערת פופקורן על שולחן הסלון. 
אני הבאתי פותחן מהמטבח, כשחזרתי שמתי את הבירות לצד הפופקורן. היא ישבה כשרגל שמאל שלה מונחת על הספה, ימין על הריצפה, ביד ימין מחזיקה סגרייה בוערת ויד שמאל מתוחה בנונשלנטיות לאורך המשענת. התיישבתי מימינה. 
התחלנו לצפות בסרט והיא באגביות החליפה בין הפוזיציות של הידיים ובין הפוזיציות של הרגליים. 
עקב תנוחת הישיבה שלה השמלה עלתה - גילוי הירכיים והקירבה הפיזית הקפיצו את רמות המתח המיני שחשתי באוויר.

כשגם הסרט הוסיף לאווירה משהו היה חייב להיעשות. הנשיכות הקטנות בשפתיים, קצב הנשימה, ומעברי היד הארעיים לרוחב מעלה הירך העלו את קצב פעימות הלב והמחשבות.
פעם היא שיתפה שאחת הפנטזיות שאהבה לממש זה ליזום בזמן שאחד או יותר מהמשתתפים עסוק במשהו אחר. למשל זיון בעמידה בזמן הכנת אוכל או לשבת עליו בזמן שעובד על המחשב או... לרדת לה בזמן שהיא צופה בסרט...
ירדתי לריצפה. מתמקם מולה על הברכיים ומסתכל לה בעיניים, היא מחזירה אליי מבט וחצי חיוך על שפתיה. מבלי לנתק מבט אני מעלה ידיים לאורך רגליה ומוריד אותם יחד עם התחתונים. היא מאפשרת לי לנתק אותם מרגליה ואני זורק את התחתונים לצד וממהר למקם את הראש בין הירכיים. 
תוך כדי העינוג האוראלי אני מביט בה, ראשה זרוק לאחור, מבט מצועף וגניחות קלות עולות מגרונה. בזמן הטיפוס שלה למעלה היא אוחזת לי בשיער, מצמידה לי את הראש, מזיזה את האגן והתכווצויות השפתיים לוחצות לי את האצבעות עד הפיצוץ הגדול שאחריו היא דוחפת את הראש שלי אחורה וסוגרת את הרגליים. 
הסרט נגמר, היא נשכבת על הספה. ״היה טוב״. 

בזמן שאני סוגר את הדלת אחרי אני רואה אותה עוצמת עיניים ומחייכת.










״תגיד(י) שטוב, תגיד(י) שרע, תגיד(י) תלך וזה לא נורא״. או במילים: כל ביקורות היא טובה חוץ מהתעלמות.

במהלך המסע היינו משחקים בחפרפרת. אני הייתי מנסה להרים את הראש מעל האדמה והוא היה מוריד לי אותו בחזרה עם חבטה על הראש. 
לעיתים לא קרובות הייתי מצליח להתחמק, לצפות באופק, לרוץ חופשי בשדה ולהיגרר חזרה. 
כך חלפו העונות, מאורות השמיים עלו וירדו, ולפתע הגענו לסוף. מה עכשיו? כל המרחב בהישג ידך עכשיו לך לך. 
מעולם לא פסעתי לבדי ולא הכתבתי כיוון, ולכן בכל מקטע חיפשתי את המוכר והפכתי אחרים למובילים וכשלא היו הסתדרתי לבד וגיליתי שאני המבקר הכי קשה של עצמי. וכך המרחב הצטמצם לשביל, מאורות השמיים ירדו ועלו וחלפו להן העונות. אך, מדי פעם הייתי מרים את הראש אל על.
שולח ידיים לצדדים, נותן לרוח לעבור דרכי ובתוכי.
מישיר מבט אל האופק. ובוכה.

I love you but I don't know why

אופפפפ יש יותר לוהט מזה?

הנפש שלי צריכה מפלט ולכן לאחרונה אני מוצא את עצמי מתחבר מדי יום לאתר. אסקפיזם בקיצור. (שימו לב שהשימוש באסקפיזם הוא סיגנל שמטרתו להראות שאני משכיל)
כמה אפשר לקרוא את ״הארץ״ ולקרוא שראש הממשלה שלך לא מודאג מכך שהחטופים רק סובלים ולא להשתגע מכך שזה לא מעורר אפילו דיון בקרב האזרחים (שימו לב שהאזכור של ״הארץ״ נועד רק לשם איתות על כך שאני (אולי) גם אינטלגנט)

ניסיתי אתרי תרבות ומדע כמו מכון דוידסון או מכון ון ליר, פודקסטים על פילוסופיה, קריאה או צפייה בתכנים מתוחכמים מהממוצע.

אבל כל אלו דורשים תשומת לב ומחשבה בעוד שמה שאני צריך זה משהו פשוט כמו עוד סיפור על סקס אנאלי, או נשלטת שמספרת כמה שפר עליה מזלה למצוא גבר, סליחה - אדון, שלא מתרגש מהדעות שלה או מהרגשות או מהיום יום שלה ויודע איך הכי נכון להקטין אותה לכדי בובת מין מעלי אקספרס. 

אני רשום כבר הרבה זמן אבל לרוב פעיל לתקופות קצרות אחת לתקופה ארוכה, כותב קצת, קורא קצת, מדבר קצת, נזכר למה הפסקתי וחוזר חלילה. 

הפעם זה קצת שונה, כאמור זה כבר לא (רק) להפיג גל חרמנות או לשחרר בכתיבה משהו שיושב עליי, זה פשוט בריחה מהכלוב הגדול יותר שנקרא מדינת ישראל. 
אבל חשיפה גבוהה לתכני סקס לא יכולה להיות בריאה אז בשביל להקליל אני מוצא את עצמי מטריל בקטנה כל מיני פוסטים רנדומלים מצד אחד, ומצד שני שולח את אהבתי בפוסטים אישיים, לעיתים רושם גם תגובות אמיתיות.

שלא כמו בעבר, אולי קשור לגיל, אני מנסה שלא לשפוט לשלילה אנשים שאני קורא כאן. יש באדם הרבה מורכבות שלא עוברת ברושם ראשוני וגם לא בשני. 
ועם זאת אני מוצא את עצמי מתוסכל מכך שההבדל בין ״שולט.ת״ לאנוכי.ת ונרקסיסט.ית הוא דק ומתסכל לראות אנשים שבסופו של דבר נפגעים מכך. 

זהו... יש לי תחושה שאצטרך למחוק את זה

״אני פמיניסטית״ היא אמרה. 
גילגלתי עיניים, מה עוד? החיסרון הכי גדול שלי זה פרפקטציוניזם? 

אנשים שומעים רעיון טרנדי כלשהו וחושבים שאם יגידו ויצטטו אותו מספיק פעמים זה יהפוך אותם למשהו אחר.

בתקופה שהגל הפימיניסטי צבר תאוצה ואי אפשר היה לעבור יום מבלי ש״תרבות האונס״ ייזרק לאוויר, נפגשנו מספר מעגלים חברתיים בבית של חבר. 
הייתה שם מישהי שכל השנים שהכרתי אותה הייתה מדברת מעט ובעיקר דאגה להיראות כמו גרסא קיצונית של פנטזיה גברית טיפוסית
ופתאום, אני מוצא אותה נואמת באסרטיביות על ״תרבות האונס״ האיומה, מבלי לשים לב לאירוניה שהיא יכולה להיות הפרזנטורית של התרבות הזאת. 

באופן דומה, גם ״שנאת/ אהבת חינם״ הוא טרנד שחוזר כל שנה ואנשים מאמינים שאם יצומו לזיכרה וידברו עליה מספיק זה יהפך אותם לאוהבי בריות. 

אני חושב ששני המונחים, אבל לא רק, ״פמיניזם״ ו״אהבת חינם״ רוקנו ממשמעותם והם כבר לא יותר מסלוגן לצרכי פירסום או קמפיין בחירות.

להבדיל, אני חושב על אח ואחות של אבא שלי. אצלם ״אהבת חינם״ לא היה ערך לחיות לפיו אלא תכונת אופי.
לא חשוב מי עמד מולם, הם קיבלו אותו/ה בחיוך רחב. כיאה לילדים של משפחה דתית מזרחית שכל אח ואחות הלך לכיוון אחר בחיים אבל אף פעם לא הפסיקו לאהוב ולכבד אחד את השניה (ואת ההורים כמובן). 

ברווקותי יצאתי עם עולה אמריקאית שאופן המחשבה שלה ואופן חייה היוו דוגמא אמיתית לפימניזם וליברליזם (והשפיעו עליי רבות). 
היא אף פעם לא דיברה על כך אלא פשוט הייתה כזו - שנוח לה עם הגוף שלה, שמגלחת מה שמרגיש לה נכון, שבאמת לא מבינה למה היא אמורה להתרגש כשידיד שלה יצא מהארון כי הרי זה רק טבעי שלכל אחד המיניות שלו.

כיום זה מרגיש לי שכשמישהו מנסה להגדיר את עצמו באופן מסויים הוא במקרה הטוב אומר מה הוא היה רוצה להיות.
במקרה הפחות טוב הוא מנסה להוציא ממני משהו.

אולי את הקול שלי בקלפי,

אולי שאמצוץ לו.  

את הפיסקה האחרונה ניתן לקרוא בלשון נקבה - כולנו אותו שיט

בשנים האחרונות אני מתנסה יותר ויותר בעבודות פיסיות: נגרות, גננות, בנייה וכו׳.
אני חושב שמעבר לסקס אפיל שיש בזה לפעמים, חסר לאדם המודרני יכולות הישרדות ועמה נעלמה גם המסת שריר (ובשביל לפצות על כך, כל אחד מחזיק רשימת טלפונים של אנשי מקצוע מחד ומנוי לחדר כושר מאידך). 
עכשיו, אל תבינו אותי לא נכון, עבודת האצבעות שלי כבר זיכתה אותי בלא מעט מחמאות בקרב המין היפה וכלבות אחרות וכן גם הלשון המושחזת, 
אך יש משהו בלהביט במנוע של רכב תקול ולהגיד: ״תביאו לי בקבוק מים ומספריים״. 

נראה לי שצריך לעבוד לקראת זה שהתכנית גיבוי שלי תיהיה תחום כמו נגרות. תחום המשלב דימיון, יצירתיות, מחשבה ועבודת כפיים. 
ככה ניתן לעצב את הבית בריהוט מקורי שמהווה נושא לשיחה לעומת עוד תצוגה חיה של חדר מעוצב איקאה או נגר חסר דמיון מדרום תל אביב. 

לדוגמא זה יכול להתאים לכל חדר עבודה: 
https://desiregarden.net/cdn/shop/products/IMG_0442.jpg?v=1668783878

מסתבר שנשים קשורות ע״י יצורים היה במיינסטרים עוד מתחילת שנות ה 80 לפחות.

https://media-cdn.socastsrm.com/wordpress/wp-content/blogs.dir/2626/files/2023/05/33783635862_c2813a8b03_b.jpg

וכאילו בלי קשר אם יש מישהי בקטע של cosplay אנא צרי קשר

כשגרתי בעיר הגדולה הייתי נתקל בלא מעט אנשי במה מפורסמים. 

אף פעם לא עיניין אותי לגשת או לתת בהם מבט נוסף כי באמת אני לא מבין למה אנשים כל כך מעריצים שחקן או זמרת יותר מעו״ד הנלחם למען זכויות אדם, רופאה בפנימית או הייטקיסט שהשקיע את מיטב שנותיו בלמידה סזיפית ומכניס עשרות ומאות אלפי שקלים לקופת המדינה. 

לאחרונה אני מקשיב יותר ויותר ל״חצר האחורית״ - משהו במוזיקה שלהם מתיישב עליי חזק בשנה האחרונה.
אולי זה הישראליות שהייתה ונעלמה, אולי הקצב שמסתכרן לי עם עצבות הלב.

כשאני מאזין להם יש לי סוף סוף שקט בראש ורוגע בלב.

https://www.youtube.com/watch?app=desktop&v=fze7VkxBmuo&themeRefresh=1

הדיסוננס שבין הידיעה (לפרקים ההבנה) שהכל מתמצא במקבץ אטומים קטן, זניח, הנע באופן רנדומלי ללא משמעות לבין חוסר היכולת לקבל החלטות במנותק מהסביבה, מתסכלת מנשוא. 

הרי אחד המבין את הראשון ינצל את הארעיות עד תום - לטייל, ללבוש, לרקוד, לשכב, לעסוק, לדבר, לפגוש, לאכול, לגדל.
אך בפועל אנו מתאימים את עצמנו לסביבתנו בין אם ביישור קו ובין אם בהתרסה אך כמעט ואף פעם שלא בחשיבה חופשית ומשוחררת.

ואולי אין זה הוגן לצפות לכך? הניתן לצפות לחופש פעולה כשנולדים למערכת נוקשה אשר לא מרחמת על התועים?

... אולי לא באופן מושלם.

אם נדע לדמיין את חיינו כך שבערבות ימינו נגיד: ״היו לי חיים נהדרים״ - נדע איך אנחנו תופסים חופש, ואולי אף נבין מהי משמעות החיים (בשבילנו) וכך נדע איך לחיות אותם.

*המציג אינו רופא