הולך יחף

שלשום חלמתי שאני, כנראה, שוב בשנות ה-20 גר בעיר בה למדתי. התחלתי לצאת עם מישהי ואנחנו בשלב הזה שלכל אחד יש את החיים שלו אבל רוצים להיות ביחד כמה שיותר ולגלות אחד את השניה כמה שיותר. רק רוצה לפנות לתת מודע שלי ולהגיד לו: Thank you Mister obvious, כאילו שאני לא מודע למשבר אמצע החיים שלי אני צריך תזכורת. מצד שני, אולי זו הייתה הדרך שלו לגרום לי להרגיש שוב את התחושה הזו. 
אין לנו שליטה מה נזכור ומה נשכח. בשנות העשרה עשיתי קורס מגישי עזרה ראשונה, באחת ההפסקות מכרה שלמדה איתי ביצעה out of the blue סיבובים כמו שרק רקדנית מחול יודעת. אני זוכר את הזוהר הפנימי והחיצוני שלה משתלט על החדר. לא היה סיכוי לא להתאהב בה אחרי זה.
כשגרנו בפלורנטין אימצנו כלבה שעברה התעללות. בפעם הראשונה שהסתובבנו איתה בחוץ חלפנו ליד בית קפה בשדרה והיא התהלכה בין השולחנות. מלצרית שהייתה שם פשוט ליטפה לה את הראש עם שתי הידיים ונתנה לה נשיקה במצח. ההומניות והרגישות שלה הפתיעו אותי. האנושות זקוקה לעוד כמוה. 
הבנתי למה אומרים על צרפתית שהיא שפה רומנטית כשהרומן הצרפתי שלי הייתה ממלמלת בשפת האם שלה בבוקר במיטה. אי אפשר שלא להי(נ)מס.
חלמתי הלילה סיפור מתח בשני חלקים. התעוררתי באמצע הלילה ולא היה לי כח לכתוב אותו רק שחזרתי אותו בראש וחשבתי על הכסף שאעשה מהלהיט הזה. עכשיו מה שאני זוכר זה משהו על טוויסט בסוף ומישהי שמואשמת שלקחה משהו.