כמה עצוב היה לו לאדם לגלות שהוא לא המרכז.
במשך זמן רב מדי חשב שכל גרמי השמיים סובבים סביבו.
לאחר מכן גילה שזה הוא שסובב סביב השמש.
אך גם זה לא החזיק הרבה זמן עד שגילה כי גם השמש שלו איננה מרכז של שום דבר אלא סתם כוכב חסר חשיבות אי שם בשולי גלקסיה עצומה המכילה מיליארדים ויותר של שמשות ומערכות אחרות.
בתורה, גם שביל החלב התגלתה כלא יותר מעוד אוסף של אבק לצד מיליארדים ויותר צבירי כוכבים אחרים בתוך יקום אינסופי.
וכאילו זה לא מספיק, פיסיקאיים משערים שגם היקום, אותו מונח בלתי נתפס של חלל עצום, אינו אלא אחד מתוך ערב רב של יקומים. בדומה לבועת סבון בתוך אמבטיית קצף של פעוט.
והינה אני צולל לתוך הבועה שלנו, מתביית אל שביל החלב, לתוך מערכת השמש שאף אחד לא יהיה מודע לקיומה ונוחת על גורד שחקים שעל כדור הלכלוך בו אנו חיים.
וידיעת האפסות הזו משחררת.
לחיים אין משמעות מעשית אובייקטיבית ולמעשים אין השפעה מעבר לאטמוספרה. בדפי ההיסטוריה הקוסמי - היטלר ויוליוס קיסר אפילו לא מוזכרים אז מי אתה?
עם ההבנה הזו מורפיוס אומר לי ״תקפוץ לביניין הבא, אתה חופשי כעת״ ואני רץ לקצה הגג וקופץ.
אך כף רגל שמאל לא משחררת אחיזה. ואני רואה תחתי 120 קומות ומרגיש את עוצמת דפיקות הלב.
זיעה קרה וחיוורון הינם הסימנים לכך שכף הרגל מבינה שהכל נכון אבל מגורים עולים כסף וילדים צריך להאכיל.
אפשר להירגע, הכל עדיין סובב סביב האדם.