הולך יחף

במהלך המסע היינו משחקים בחפרפרת. אני הייתי מנסה להרים את הראש מעל האדמה והוא היה מוריד לי אותו בחזרה עם חבטה על הראש. 
לעיתים לא קרובות הייתי מצליח להתחמק, לצפות באופק, לרוץ חופשי בשדה ולהיגרר חזרה. 
כך חלפו העונות, מאורות השמיים עלו וירדו, ולפתע הגענו לסוף. מה עכשיו? כל המרחב בהישג ידך עכשיו לך לך. 
מעולם לא פסעתי לבדי ולא הכתבתי כיוון, ולכן בכל מקטע חיפשתי את המוכר והפכתי אחרים למובילים וכשלא היו הסתדרתי לבד וגיליתי שאני המבקר הכי קשה של עצמי. וכך המרחב הצטמצם לשביל, מאורות השמיים ירדו ועלו וחלפו להן העונות. אך, מדי פעם הייתי מרים את הראש אל על.
שולח ידיים לצדדים, נותן לרוח לעבור דרכי ובתוכי.
מישיר מבט אל האופק. ובוכה.