הזהירו אותי מפניכם.
קהילה "מעניינת", כך תיארה אתכם אושייה כזו או אחרת מקהילת הכלוב הישראלית (הפרטים המלאים שמורים ונעולים במערכת. גם האושייה). השתקתי אותה. לא רציתי לדעת יותר מדי על המקום הזה; למידה עצמית היא חווייה בפני עצמה. וכרגיל אצלי, נדמה שהטקטיקה היחידה היא לקפוץ למים הקרים ולראות אם אוכל לשחות.
ומה למדתי? לא הרבה, בינתיים. אתם יודעים לכתוב. אתם יודעים לחפור. אתם יודעים להיות ציניים וקולים ומגניבים ובו זמנית להתרגש מהמחוות האנושיות הפשוטות ביותר. חבורה של אנשים על סלע מרחף בחלל.
אתם בהחלט מעניינים.
אוטוטו אני סוגר שנה בניכר. אני גר במקום ירוק להדהים וזול להכעיס. כמה קלים ונוחים החיים מחוץ לארץ הקודש. נלחמתי עלייך, גברת. בדם וביזע הקמתי פה גזע. אבל את? את סתם סנובית. אפילו לא שולטת, סתם מתחלפת מגעילה (נא לא להאשים אותי בישמוש גרוע בטרמינולוגיית הכלוב. You get points for trying). אז הלכתי והגשמתי חלום, לעבוד בשימור סביבות טבע וחיות בר. Habitats, בלעז. אני גברי ומחוספס, כולי שרירים וטסטוסטרון נוזל מהאוזניים, הפנטזייה הקלאסית של כל נשלטת (היי, זה האינטרנט. מותר לשקר פה)- אך גם אני הפכתי לעיסה נוזלית של צווחות בקול גבוה וגילויי חיבה לגור הסנאים הראשון שהאכלתי בבקבוק.
לגור במקום ירוק ויפייפה? יש.
לעבוד במקום בו כל יום עבודה מרגיש כמו חופשה מתמשכת? יש.
מישהי שתגנוב לי את השמיכה בזמן שסופה צפון אירופית תשתולל בחוץ, על שלל רעמיה וברקיה? Oh yeah, about that...
אני יודע, זה הכי לא קול להגיד שאתה פה בשביל למצוא אהבה קינקית. אני אמור לשחק את המשחק האינפנטילי ולהצהיר שאני פה בשביל איזו שפחה שתנקה ותמצוץ לי. Commitment is for suckers, right?
Bring it on.
