God Save the King

לפעמים אני מוצא עצמי חרמן בקטע רע.

חרמנות טהורה אפשר לזקק לתוך רצון באינטימיות. בקרבה. באהבה, אפילו. חרמנות רעה עשויה מרגשות אחרים, קשים. כשאני חרמן רע בא לי להשפיל מישהי עד עפר. שלא תקום, שלא תרים את העיניים. להשתמש בה ולזרוק. כשאני באחד ממצבי הרוח הדפוקים שלי, אני נעשה אכזר. רע ומר.

או ההפך. אולי בא לי להרגיש מגף על העורף החשוף. סטראפון אימתני חודר אלי. לצעוק מכאב לתוך הגאג. לתת לה לעשות בי כרצונה. להשתחרר.

ופה קבור הכלב. שחרור.

אני רוצה לא להיות. אני רוצה חמש דקות מנוחה מבליל המחשבות האינסופי הזה שאופף אותי כמו נחיל זבובים טורדני. כי יש משהו הו-כה-משחרר בשיאים הללו- שיא השליטה, שיא הנשלטות- בשניהם אני נעלם בתוך רעש הרקע. זו, הרי, מתמטיקה בסיסית: ביחס לאינסוף, הכל נראה קטן. 

מחר ארגיש טוב יותר. הוויסקי יצא לי מהמערכת. אולי גם הבדידות (though I doubt it).

יום ראשון הוא יום חופש. עדיין לא התרגלתי להיפוך הזה.

נשמע טריוויאלי, להעביר את השבוע יום אחד קדימה. שביזות יום ב'. בני אדם הם יצורים של הרגלים; השגרה מגדירה אותנו, עוטפת ומחבקת. אחרי יום שני מגיע יום שלישי. שבוע אחרי שבוע. צפוי, מוכר, רגוע. אבל מה קורה כשההרגלים משתנים? When we are forced to change our habits, our surroundings. When that inner primate of ours looks around to see that the branches have changed. יש משהו מפחיד כשהשגרה נשברת. כשהדברים לא עובדים כמו שציפינו להם.

בלבנון סחבתי גופה של חבר תחת מטר טילי פאגוט. אבל, אז, הדברים עבדו כמו שצריך. ציפינו לחרא, וחרא היה.

מישהי מצצה לי לא מזמן. ונילית, חמודה ממש. אני מת על ג'ינג'יות. יש מקומות באיזור בהם שיער כתום מהווה את הרוב. תענוג. נפגשנו בפאב כפרי קטן. כזה שהיית מצפה להיכנס ולעמוד מול קבלת פנים קרירה, כזו המלווה בדממת אלחוט ומבטים קרים. דווקא לא; המקומיים חברותיים להפליא, במיוחד עם בירה ביד (Tennants היא הסוג האהוב עלי. לאגר סקוטי משובח). ישבתי לי עם פיילוט, ע"ע הפוסט הקודם, ושתיתי לאטי. חיוכים, קשר עין, קריצה מוגזמת בכוונה; אחרי חמש דקות של פרצופים מטופשים (בעיקר מצדי) היא ניגשה. קוראים לה Sara והיא מהכפר. עובדת כאסיסטנטית לרופא השיניים המקומי. היא ליטפה את פיילוט ודיברנו. אחרי שעה נסענו אלי. התענגתי על מראה ראשה הכתום עולה ויורד על הזין שלי.

הפתיע אותי שהיא בלעה. לא ציפיתי.

לא אכפת לו שתקראו לו כלב. ממש לא משנה לו מי שולטת ומי נשלט. הוא בקושי מתחלף, מקסימום עושה גלגולים כשנחה עליו הרוח.

תכירו: פיילוט. חבר ורע לעת צרה ובכלל.

יש קטע משעשע כזה באבולוציה, שנקרא Island Dwarfism. מדובר בעיקרון פשוט- חיות מוצאות עצמן על אי, ועם השנים והדורות קטנות יותר ויותר. זה הגיוני, כמובן; על אי קטן יש פחות מקום ומשאבים, ובמקום להילחם על ההיצע, עדיף להפחית את הביקוש (אין ספק שבני האדם יכולים ללמוד מכך דבר או שניים). התהליך הזה התרחש ומתרחש באין-ספור מינים, ואפילו ישנן ראיות לכך במאובני שלדים מיניאטורים של פילים על אי קטן לחופי סיציליה. פיל גמדי! דמיינו כמה חמוד זה יכול להיות.

בבריטניה אין יותר זאבים. היו, פעם, אבל לצערנו הרב הם נכחדו עקב ביעור יערות וציד. הם, בתורם, לא היו חפים מפשע- כל רועה צאן במאות הראשונות לספירה ידע שיללה זאבית אל מול הירח המלא משמעותה רק צרות. השובבים הקטנים גם פשטו לא פעם על אזורי קבורה עתיקים (עתיקים היום, אז הם היו בשימוש קבוע) וגילו שחפירה קצרה ולא מאומצת במיוחד תספק ללהקה ארוחה ללילה, בדמות אחד ממתי הכפר האחרונים. לא יפה, אבל ככה זה בטבע. Waste not.

אז על מה ולמה אני חופר? באופן מפתיע, זאבים היו אחד המינים היחידים שלא הושפע מהתופעה הגמדית. נכון, בריטניה היא אי לא קטן, ובכל זאת ה-Dwarfism נתן את אותותיו במספר מינים מקומיים. אבל לא הזאבים. החבר'ה האלה, בטופ של שרשרת המזון, לא שעו לקטע הזה של היצע וביקוש. החיה האצילית הזו לא הרכינה את ראשה לשום דבר, בטח לא לדרווין בכבודו ובעצמו. אני מת על העובדה הזו.

אין יותר זאבים ב-countryside האנגלי, וחבל.

כי שקט לי מדי.

 אני לוגם מבקבוק Tennent's, בירה סקוטית משובחת, ומסתכל מעבר לחלון. החושך מסתיר את האחו הירוק והמדהים שסובב את בית העץ הקטן והרוח משחקת בענפי עץ האלמון רחב הידיים שבחצר. החלום ישנו, ובכל זאת... משהו חסר לי.

אני מטה אוזן לשמוע. אולי יללה תפלח את הלילה.

אני מרגיש אותה נוטשת אותי. אט אט חומקת מידי.

זונה.

פעם, לפני אך שנתיים, אני והיא היינו אייטם חם. אהבתי אותה, קראתי אותה, כתבתי אותה. מה לא עשיתי בשבילה. אבל היום? עכשיו? שנתיים של שימוש מינימלי, און אנד אוף, לונג דיסטנס ריליישנשיפ, והיא כבר עושה קולות של נמאס. נכון, אני אומר לה, היום זה לא כמו אז. אבל אני ואת, אנחנו זה סיפור מימים ימימה. לא יפה ככה סתם לפרק חבילה.

מה אני בלעדייך, התחננתי כשהרעימה בשתיקתה העיקשת. כלום, אפס. שום דבר. אני אוהב אותך, אל תעזבי אותי. מבטיח להתמיד, לעבוד על הקשר. אני מוכן להתאמן, אז מה אם אני חוזר רצוץ ומלוכלך אחרי יום עבודה. נפתח סקייפ, אשתמש בך קצת. זה יהיה כיף, אני מבטיח לך. בדיוק כמו פעם.

אבל היא? דממת אלחוט. אני יודע מה היא חושבת. שוויתרתי עליה. עשיתי לה דווקא. אבל היא לא מבינה, עזבתי לעשות לעצמי טוב, לא לעשות לה רע. אני מרגיש אותה מכונסת בעצמה. מרגיש כמו תחילת הסוף. רעד עובד בגופי. תערובת מחליאה של געגוע וציפייה. אוף, אני נאנח, יורד על הברכיים.

תחזרי, בבקשה... עברית שלי.

*היום כתבתי מייל למישהו במולדת. ביקשתי ממנו לאדכן אותי.

עילגות זה לא סקסי :(

מישל הנורווגית הייתה בלונדינית תמירה ונאה. הכרנו דרך חברים משותפים, שני זרים בארץ אחרת, and we clicked באופן מיידי. שנינו ידענו שלא יצא מהמפגש הזה קשר רומנטי- היא כבר הייתה עם רגל אחת בדרך חזרה לנורווגיה ואילו אני רק התחלתי את דרכי בחו"ל (האמת היא שהייתי בדיוק אחרי פרידה כואבת, שבאופן עקיף גרמה לעזיבה שלי את ישראל. אבל את זה נשאיר לפוסט אחר), אך תחושת הזרות והארעיות קירבה בינינו. סיפרתי לה, בידיעה גמורה שעוד מספר שבועות לא אראה אותה יותר, דברים אישיים מאוד. פרטי פרטים שלא חלקתי מעולם עם אף אחד אחר.  

דיברנו גם על סקס, כמובן. סיפרתי לה על הקינק שלי, והיא על הסטיות הקטנות שלה. שכבנו מספר פעמים, תמיד ונילי ונחמד. היא שמעה על "תחביב" השליטה שלי, חייכה חיוך מסתורי, וזהו.  שלושה ימים לפני שעזבה נפגשנו. הפאב הרגיל, ולאחריו טיול לילי בפארק רחב המימדים מחוץ לדירה שלי. היא שתתה הרבה, אבל מזמן כבר למדתי שהסקנדינווים מסוגלים לעמוד בכמויות אלכוהול בלתי נתפסות בעיניים ישראליות. אף על פי כן, ראיתי שהיא מעט שיכורה. הצעתי ללוות אותה הבייתה, אך היא רק חייכה את החיוך המסתורי שלה.  

"ספר לי." כך אמרה במבטא החמוד שלה, "מה הקטע של גברים ותחת. למה אתם כל כך מוקסמים ממין אנאלי?"  

לא הופעתי מהשאלה. הנורווגים, והסקנדינווים בכלל, ידועים כאנשים קרים ומופנמים. מישל הייתה מספרת לי שברחוב הנורווגי הממוצע, לפנות אל אדם זר נחשב כהפרה בוטה של קודים חברתיים. עלית לאוטובוס? חובתך האזרחית להתיישב רחוק ככל האפשר מכל נוסע אחר, שמא תפלוש למרחב האישי של מישהו. כל זה תקף כל עוד צאצאי הויקינגים לא צרכו כמויות מכובדות של אלכוהול. בירה היא חומר הסיכה החברתי של סקנדינוויה. כשהם שותים- expect the unexpected.

גנבתי נשיקה משפתיה, והתחלתי להסביר. 

זיון בתחת הוא, בעיקרו, עונג חד כיווני. הפרטנרית יכולה ליהנות מההשפלה ומהכאב כמה שהיא רוצה, אך העונג הגופני הצרוף בהחדרה של איבר מין לחור מעליו מתנוסס שלט "יציאה בלבד" נמצא אך ורק אצל הצד החודר (לרוב. ברור לי שיש נשים שנהנות מזה). אני, אישית, אוהב את ההתמסרות. את השקט. עם אנאלי, אין צורך בקישוטים מיותרים. קללות, יריקות וסטירות הן כולן בונוס ותו לא, תפאורה להצגה הראשית. כשאני דופק אותך בתחת, הסברתי לה, אני לא צריך להגדיר אותך בתור "הזונה שלי" או להשתמש באי אלו כינויים יצירתיים. עצם המעשה, החדירה, היא ההגדרה האולטימטיבית. אני לוקח את הגוף שלך ומשתמש בו באופן לא טבעי. מלוכלך. אסור.   

 Actions speak louder than words, baby. And we're yelling.  

יש דרך "נכונה" לבצע אנאלי. לאט, עדין ומתחשב. המון חומר סיכה ומילים מרגיעות. לרוב, אני מתעלם ממנה. אין כמו חדירה קשה וכואבת (לעיתים, והנה משהו שבטח לא ידעתן, לשני הצדדים) שבסופה דמעות כאב והשפלה וזין אחד, עמוק בתוך הרקטום.   

 שתקנו קצת ביחד. כשהרוח החלה לשרוק בעוז, ליוויתי אותה לדירתה, והיא הזמינה אותי להישאר. מה שעשינו באותו לילה ישאר בזכרוני באחת החוויות המדהימות שאי פעם היו לי. את הפרטים אשאיר לדמיון.    

במהלך חיי הקצרים הספקתי להעמיד חומות רבות מסביבי, ומישל הצליחה להפיל את כולן בחיוך מסתורי אחד. 

מכירים כשמנוע רועש במיוחד (כזה של משאית, או גנרטור) מזהם את הסביבה ברעש מחריש אוזניים? איך בהתחלה, אי אפשר אפילו לחשוב ורק רוצים להתחבא מהמפלצת הרועמת, וכעבור מספר דקות לאט לאט מתרגלים, רואים שהשד לא כזה נורא ושאפשר לחיות בשלום? ואז, לפתע, הרעש נעלם. המנוע נכבה. שקט משתרר והחושים משתחררים מהמועקה שאפילו לא שמנו לב שהיא שם.

ככה זה לחזור הבייתה, בשבילי. ישראל היא בעיניי משפחה. חברים. מקומות מוכרים וריחות ילדות. אך יחד עם זאת, רעש איום ונורא. כבר התרגלתי, בעוונותי, לחיות בלי צפירות. גם צעקות פה, בחלקה הירוקה הקטנה שלי, מועטות אם בכלל.

שקט.

עד הפעם הבאה.

אני סוגר מחר ביקור של שבוע בארץ הקודש. משפחה, חברים, ביורוקרטיות מעצבנות. ככה נראה השבוע שלי. מחר טיסה, וחזרה לשגרה המדהימה שיצרתי לי אי שם. אז דבר ראשון, אין בעד מה על מזג האוויר שהבאתי איתי. נאמר לי שמלבד הסופה הקשה לפני חודשיים, חורף אמיתי לא היה פה. ואני, כמו גיבור על אמיתי (Weatherman!) החלטתי להגיע ולהציל את המצב. כולי תקווה שהחורף ימשיך לו גם בהעדרי, אך במידה ולא- התנצלותי הכנה מראש.

שנית, מלבד מפגשים מזדמנים למיניהם (ותודה ל-Fetlife), לא ממש יצא לי להתחבר עם האוכלוסייה הנשית המקומית, שם בגולה הקרה. הן יפות, כמובן, אם בלונד ועיני תכלת זה הקטע שלך, ונחמדות מאוד. נשים שמתהלכות שם ברחובות לא עוטות על עצמן את שריון הפרצוף הכעוס. הן חייכניות ונחמדות, כמו גם הגברים. קורלציה.

אשה אחת חסרה לי במיוחד. העברית. אבטא את עצמי טוב באנגלית ככל שארצה, אך עדיין קודם אחשוב בשפת המקור ורק לאחר מכן אדברר את התרגום הסימולטני. Old habits die hard. 

"I'm your whore, daddy. I'm your bitch. Take me, fuck me up the ass. I want your big dick inside me".

שמעתי את המשפט הנ"ל, לא מזמן, נאמר לעברי באחד המפגשים המזדמנים. אין תענוג גדול מזה, נשלטת קולנית. אני אוהב לראות אותן מתחננות, על ארבע או על הברכיים. אני אוהב לתת להן את מבוקשן כמעט באותה המידה בה אני אוהב למנוע זאת. חתול ועכבר (אבקש גם להתעלם מההגזמה הפרועה שלה בנוגע לגודל. ממוצע, לא יותר. סתם התלהבה).

בעברית אהיה שולט טוב יותר. דקויות קטנות, מתי "לא" הוא באמת "לא" ולא בקשה להפוגה רגעית. לשמוע ולהגות שמות עצם ופעלים מהשורש ז.י.ן. זה עלול להיות נחמד.

תענוג מזוין. 

הזהירו אותי מפניכם.

קהילה "מעניינת", כך תיארה אתכם אושייה כזו או אחרת מקהילת הכלוב הישראלית (הפרטים המלאים שמורים ונעולים במערכת. גם האושייה). השתקתי אותה. לא רציתי לדעת יותר מדי על המקום הזה; למידה עצמית היא חווייה בפני עצמה. וכרגיל אצלי, נדמה שהטקטיקה היחידה היא לקפוץ למים הקרים ולראות אם אוכל לשחות.

ומה למדתי? לא הרבה, בינתיים. אתם יודעים לכתוב. אתם יודעים לחפור. אתם יודעים להיות ציניים וקולים ומגניבים ובו זמנית להתרגש מהמחוות האנושיות הפשוטות ביותר. חבורה של אנשים על סלע מרחף בחלל.

אתם בהחלט מעניינים.

אוטוטו אני סוגר שנה בניכר. אני גר במקום ירוק להדהים וזול להכעיס. כמה קלים ונוחים החיים מחוץ לארץ הקודש. נלחמתי עלייך, גברת. בדם וביזע הקמתי פה גזע. אבל את? את סתם סנובית. אפילו לא שולטת, סתם מתחלפת מגעילה (נא לא להאשים אותי בישמוש גרוע בטרמינולוגיית הכלוב. You get points for trying). אז הלכתי והגשמתי חלום, לעבוד בשימור סביבות טבע וחיות בר. Habitats, בלעז. אני גברי ומחוספס, כולי שרירים וטסטוסטרון נוזל מהאוזניים, הפנטזייה הקלאסית של כל נשלטת (היי, זה האינטרנט. מותר לשקר פה)- אך גם אני הפכתי לעיסה נוזלית של צווחות בקול גבוה וגילויי חיבה לגור הסנאים הראשון שהאכלתי בבקבוק. 

לגור במקום ירוק ויפייפה? יש.

לעבוד במקום בו כל יום עבודה מרגיש כמו חופשה מתמשכת? יש.

מישהי שתגנוב לי את השמיכה בזמן שסופה צפון אירופית תשתולל בחוץ, על שלל רעמיה וברקיה? Oh yeah, about that...

אני יודע, זה הכי לא קול להגיד שאתה פה בשביל למצוא אהבה קינקית. אני אמור לשחק את המשחק האינפנטילי ולהצהיר שאני פה בשביל איזו שפחה שתנקה ותמצוץ לי. Commitment is for suckers, right? 

Bring it on.