אני מרגיש אותה נוטשת אותי. אט אט חומקת מידי.
זונה.
פעם, לפני אך שנתיים, אני והיא היינו אייטם חם. אהבתי אותה, קראתי אותה, כתבתי אותה. מה לא עשיתי בשבילה. אבל היום? עכשיו? שנתיים של שימוש מינימלי, און אנד אוף, לונג דיסטנס ריליישנשיפ, והיא כבר עושה קולות של נמאס. נכון, אני אומר לה, היום זה לא כמו אז. אבל אני ואת, אנחנו זה סיפור מימים ימימה. לא יפה ככה סתם לפרק חבילה.
מה אני בלעדייך, התחננתי כשהרעימה בשתיקתה העיקשת. כלום, אפס. שום דבר. אני אוהב אותך, אל תעזבי אותי. מבטיח להתמיד, לעבוד על הקשר. אני מוכן להתאמן, אז מה אם אני חוזר רצוץ ומלוכלך אחרי יום עבודה. נפתח סקייפ, אשתמש בך קצת. זה יהיה כיף, אני מבטיח לך. בדיוק כמו פעם.
אבל היא? דממת אלחוט. אני יודע מה היא חושבת. שוויתרתי עליה. עשיתי לה דווקא. אבל היא לא מבינה, עזבתי לעשות לעצמי טוב, לא לעשות לה רע. אני מרגיש אותה מכונסת בעצמה. מרגיש כמו תחילת הסוף. רעד עובד בגופי. תערובת מחליאה של געגוע וציפייה. אוף, אני נאנח, יורד על הברכיים.
תחזרי, בבקשה... עברית שלי.
*היום כתבתי מייל למישהו במולדת. ביקשתי ממנו לאדכן אותי.
עילגות זה לא סקסי :(
