יש קטע משעשע כזה באבולוציה, שנקרא Island Dwarfism. מדובר בעיקרון פשוט- חיות מוצאות עצמן על אי, ועם השנים והדורות קטנות יותר ויותר. זה הגיוני, כמובן; על אי קטן יש פחות מקום ומשאבים, ובמקום להילחם על ההיצע, עדיף להפחית את הביקוש (אין ספק שבני האדם יכולים ללמוד מכך דבר או שניים). התהליך הזה התרחש ומתרחש באין-ספור מינים, ואפילו ישנן ראיות לכך במאובני שלדים מיניאטורים של פילים על אי קטן לחופי סיציליה. פיל גמדי! דמיינו כמה חמוד זה יכול להיות.
בבריטניה אין יותר זאבים. היו, פעם, אבל לצערנו הרב הם נכחדו עקב ביעור יערות וציד. הם, בתורם, לא היו חפים מפשע- כל רועה צאן במאות הראשונות לספירה ידע שיללה זאבית אל מול הירח המלא משמעותה רק צרות. השובבים הקטנים גם פשטו לא פעם על אזורי קבורה עתיקים (עתיקים היום, אז הם היו בשימוש קבוע) וגילו שחפירה קצרה ולא מאומצת במיוחד תספק ללהקה ארוחה ללילה, בדמות אחד ממתי הכפר האחרונים. לא יפה, אבל ככה זה בטבע. Waste not.
אז על מה ולמה אני חופר? באופן מפתיע, זאבים היו אחד המינים היחידים שלא הושפע מהתופעה הגמדית. נכון, בריטניה היא אי לא קטן, ובכל זאת ה-Dwarfism נתן את אותותיו במספר מינים מקומיים. אבל לא הזאבים. החבר'ה האלה, בטופ של שרשרת המזון, לא שעו לקטע הזה של היצע וביקוש. החיה האצילית הזו לא הרכינה את ראשה לשום דבר, בטח לא לדרווין בכבודו ובעצמו. אני מת על העובדה הזו.
אין יותר זאבים ב-countryside האנגלי, וחבל.
כי שקט לי מדי.
אני לוגם מבקבוק Tennent's, בירה סקוטית משובחת, ומסתכל מעבר לחלון. החושך מסתיר את האחו הירוק והמדהים שסובב את בית העץ הקטן והרוח משחקת בענפי עץ האלמון רחב הידיים שבחצר. החלום ישנו, ובכל זאת... משהו חסר לי.
אני מטה אוזן לשמוע. אולי יללה תפלח את הלילה.
